נאום ראש הממשלה נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל
     
 
 
מרכז תקשורת

ערוצים נוספים

 
05/05/2014 
יום שני ה' אייר תשע"ד
צילום: לע"מ 

נשיא המדינה שמעון פרס,
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין,
נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס,
שרים וחברי כנסת,
הרבנים הראשיים לישראל, הרב דוד לאו, והרב יצחק יוסף,
יו"ר ההסתדרות הציונית אברהם דובדבני ויו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי,
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת,
הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ ואלופי צה"ל,
המפכ"ל רב ניצב יוחנן דנינו ואנשי משטרת ישראל,
זקן הסגל הדיפלומטי,
יו"ר "יד לבנים" הארצי אלי בן דהן,
אלמנות ויתומי צה"ל,
אנשי ארגון נכי צה"ל,
נציגי יד לבנים,
כולם, אחיי ואחיותיי למשפחת השכול.

                        

אתמול, בטקס זיכרון כאן בירושלים מטעם "יד לבנים", שמעתי אם שכולה, עידית שמה, שדיברה על חוסר היכולת שלה להסביר את מלוא כאבה למי שלא חווה את השכול. אמרתי לה: עידית, ייתכן מאוד שאת צודקת, שקשה ביותר ואולי בלתי אפשרי שמישהו שלא חווה את השכול על בשרו יפנים את מלוא המשמעות של היגון, את עומק היגון שפקד אותנו, את עוצמת ההלם שאחז בנו, את תחושת האובדן, תחושת ההחמצה הנוראה שמילאה אותנו.

באותו יום נורא, כשקברי יקירינו נפערו לפנינו, שם ישבנו, שם בכינו, בזוכרנו את בנינו ואחינו שנפלו למען ציון. אנו דואבים על צער האלמנות, צער היתומים וצער האחים, ואין כאב בעולם שעולה על כאבם של הורים שמתבשרים על נפילת ילדיהם. המהלומה שנוחתת למשמע ידיעה מרה, כמו חותכת בבשר החי, והיא מצליפה ללא רחם בתודעה, היא מרסקת את שגרת החיים, והיא איננה מרפה, לא ביום ולא בלילה. מין מסכת ייסורים אין קץ.

ראיתי זאת מקרוב בשעה שהוריי הושלכו אל הבור האפל של השכול, אחרי נפילתו של אחי הבכור. זהו בור עמוק שקירותיו חלקלקים, קשה לצאת ממנו, ובמובן מסוים הם לא יצאו ממנו לעולם. אבל אפשר להתמודד, אפשר להמשיך, אפשר להתערות מחדש בזרם החיים, אפשר ליצור ולבנות ולתרום ולחזק אחרים, אבל בלי לשכוח - תמיד לזכור - וגם להתנחם בכך, שבנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו, האבות והאימהות, כולם מסרו נפשם כדי לבנות לנו מדינה ולקיים אותה.

והנופלים באו מכל חלקי המדינה, מכל חלקי העם, מכל חלקי החברה - יהודים ושאינם יהודים, דרוזים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים, וכל אזרחי המדינה מוקירים להם תודה על קורבנם שאפשר לנו לחיות כאן, לחיות במדינה עצמאית שגאה בכל אזרחיה, במדינה שהיא בית לאומי לעמנו.

אומנם גם בדורות שלפני קום המדינה, בדורות הגלות, דמנו נשפך באשד אדיר, אבל הכאב העצום אז היה פעמים אין ספור ללא תכלית וכמעט תמיד ללא מענה, ואילו כאן, בישראל, התרופה לכאב היא הבנת תכליתו.

אם אחת, ניצולת שואה, שכל קרוביה הושמדו במשרפות אמרה לי: "בני נפל לבוש מדים ומחזיק נשק למען ביטחון ישראל". ואם אחרת אמרה: "אחי נפל כקצין על צריח של טנק ולא הובל כצאן לטבח". ואכן גודל השינוי שהתחולל בגורל עמנו, עם הקמת כוח המגן במדינתו הצבאית, גודל השינוי הזה ברור היום מתמיד.

במרחק קצר מכאן, מרחק של כמה מאות קילומטר צפונה לירושלים, מתחולל טבח נורא, טבח יום יומי, שגבה עד היום חייהם של רבבות, רבבות, שאין בכוחם להגן על עצמם. האם למישהו יש ספק שזה היה גם גורלנו אלמלא כוחו של צה"ל ועוז רוחם של לוחמינו?

צה"ל וזרועות הביטחון הם הדבר היחיד שמפריד בין שחיטת עמנו בעבר לימינו אנו. ישראל היא מדינה חזקה, מדינה בטוחה שיכולה להגן על עצמה מול כל איום וכל פגע. אלא שביטחון זה נרכש במחיר כבד מנשוא של אובדן יקירינו. אמרתי שאין כאב גדול יותר מנפילת בן או בת, אבל יש כאב גדול יותר - כשנופלים שניים. המהלומה הנוספת, אחרי שאתה בטוח שכבר קרה לך הרע מכל, מכפילה ומשלשת את עוצמת היגון. היא פשוט בלתי נתפסת, אך מסתבר שגם איתה אפשר להתמודד.

הערב, כשיתחילו חגיגות העצמאות, תעמוד על ההר הזה מרים פרץ, אישה אצילית ועזת רוח, ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. שני בניה, אוריאל ואלירז זיכרונם לברכה, קציני צה"ל, נפלו על משמרת המולדת. מרים היא סמל לגבורת העם הישראלית, היא מאירה את העולם במעשים טובים, בחיזוק האחר, בהעצמת הרוח. היא ודומותיה, בכל שדרות החברה, מפיצות אור ותקווה. המקום שבו החושך נראה אינסופי, גם הנתינה שלהן אינסופית.

"כי יש לעץ תקווה אם ייכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל", נאמר בספר איוב. מי כמוני יודע שאין, אין מזור מוחלט לאובדן ולפצע. אנחנו יודעים שהחסר לא יתמלא אף פעם, ולמרות זאת יש כוחות חדשים שאנחנו מגלים בתוכנו, ויש כוחות שבאים מן החוץ, מהחיבוק שהאומה כולה מעניקה ביום הזה וגם בימים אחרים למשפחתנו, משפחת השכול.

ביום הזיכרון וביום הצמוד אליו - יום העצמאות - אנחנו מרגישים היותנו משפחה אחת, כולנו יחד. ברגעים הללו מתבהרת המשמעות של גודל ההישג והקמתה של מדינת ישראל, בביסוסה ובפיתוחה. יש לנו הזכות, לכולנו, לחיות במסירות שדורות רחוקים רק יכולים היו לחלום עליה, להעלות אותה בדמיונם אולי. ישראל דמוקרטית, חופשית, מתקדמת, תוססת, חזקה. ישראל כמגדלור מוסרי, מדינה שוחרת שלום, שמתמודדת היטב עם איומים בלתי פוסקים על ביטחונה, נחושה לעמוד בכל מבחן.

פעם נהגנו לשיר - "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות". ידידיי, הן הולכות ומתגשמות. בזכותכם אזרחי ישראל, בזכות לוחמינו, בזכות נופלינו, אוהבי עמם, מגני ארצם, שבמותם אפשרו לנו את החיים ואת תקומת חירותנו.

ביום הזה, בראש מורכן וזקופי קומה, בכאב עמוק ובגאווה, כולנו מצדיעים לחללי מערכות ישראל, אחינו ואחיותינו גיבורי התהילה.

יהי זכרם נצור עמנו לעד.