|
אני שמח להיות כאן היום ולציין חמישים ושש שנה להנפת דגל הדיו על חופה של אילת. מעשה זה סימן את השלמת צירופו של הנגב ושל המקום היפהפה הזה למדינת ישראל.
פחות משנה לפני הנפת דגל הדיו, באחד הרגעים הקשים ביותר של מלחמת העצמאות – באה משלחת של קיבוצי הנגב לתל אביב לפגוש את בן גוריון.
(כבר סיפרתי על כך בהזדמנות אחרת, אבל סיפורים טובים אפשר לספר יותר מפעם אחת).
אנשי הנגב היו מודאגים מהשמועות שבגלל פלישת הצבא המצרי ומצבם הנואש-כמעט של יישובי הדרום - מתכוונת הממשלה לוותר על הנגב. בן גוריון היה עסוק ולא יכול היה לפגוש אותם – אבל הוא כתב להם מכתב. במכתב הוא אמר שהוא לא יודע מה יהיה עם הנגב, אבל הוא יודע מה צריך להיות. ומה שצריך להיות הוא שתוך שנה - נתחיל להקים נמל באילת.
אנשי הקיבוצים חשבו שבן גוריון יצא מדעתו. קיבוצי הנגב בקושי מחזיקים מעמד – והוא מדבר על נמל באילת, שהיתה אז מעבר להרי החושך. אבל תוך פחות משנה, הניף ברן, איש חטיבת הנגב, את דגל הדיו - ואילת הוגשה כשי למדינת ישראל הצעירה.
(אינני יודע אם ברן נמצא כאן היום – אבל אנחנו רואים אותו כאן, מטפס על התורן).
בן גוריון עצמו הגיע לראשונה אל חוף אילת ב-1934 וכבר אז ניסה לגייס את יהודי ארצות הברית להשקיע במקום. כבר אז היה ברור לו שאילת תהיה בעלת חשיבות עצומה לעתיד המדינה היהודית, לכשתקום.
כי בן גוריון היה איש חזון. כאיש חזון הוא הלך והתיישב בשדה בוקר, שבלב הנגב וקרא לנוער הישראלי לבוא אחריו. מעטים בלבד עשו זאת. פיתוח הנגב נותר בעיקר בגדר סיסמה, שמשלמים לה מס שפתיים, אבל עושים מעט מדי למימושה.
מזה עשרות שנים מדברים אצלנו על פיתוח הנגב במונחים של עתיד רחוק ולא מחייב. לא עוד. הממשלה שבראשותי מתייחסת אל פיתוח הנגב כאל משימה לאומית ראשונה במעלה. אנחנו רואים בו הכרח דחוף, מיידי, שאין לדחות יותר את ההתמודדות איתו.
אילת עשתה דרך עצומה בחמישים ושש השנים האחרונות – ומשלוש בקתות חימר נטושות של משטרת אום רשרש היא הפכה לעיר של חמישים ושבעה אלף תושבים – עיר התיירות המובילה בישראל, מוקד מוכר על מפת התיירות העולמית.
אך עתידה של אילת עוד לפניה. אני מייחס לאילת חשיבות אסטרטגית רבה ואנחנו מייעדים לה תפקיד מרכזי בתוכניות הפיתוח שלנו לא רק בתחום התיירות. היקף ההשקעות המתוכנן בפיתוח התשתיות בנגב הוא חסר תקדים – ורבות מהן קשורות באילת. ביניהן הקמת שדה התעופה הבינלאומי החדש מצפון לתמנע, וקו הרכבת לאילת, שהוחל כבר בתכנונו.
אילת היא השער המתבקש לייצוא הישראלי אל השווקים המתעוררים של אסיה – ובעיקר הודו וסין, שני משקים עם אחוזי צמיחה גבוהים במיוחד. כדי להמשיך ולעודד את התפתחותה של אילת – נמשיך להעניק לה את ההקלות שניתנו לה כאזור סחר חופשי, כולל אי גביית מע"מ בתחומה.
הסכם השלום עם ממלכת ירדן יצר אפשרויות לשיתופי פעולה בין העיר אילת לשכנתה עקבה. יש לקוות שבעתיד הלא רחוק נצליח למצות את האפשרויות האלה ולתרגם אותן לפרוייקטים כלכליים ומסחריים משותפים.
פיתוחה של אילת הוא רק אחד היעדים ברשימה הארוכה של התוכניות האמורות להזניק את הנגב - סוף סוף - אל מקומו הראוי על מפת הארץ. אנחנו משקיעים השקעה עצומה בתחום התשתיות, הרכבות והכבישים. אנחנו פועלים לפיתוחם של הישובים הבדואים הקיימים והקמתם של שמונה ישובים חדשים, ששניים מהם נמצאים כבר בהקמה, במקביל להסדרת נושא הקרקעות ואכיפה בלתי מתפשרת של החוק. כמו-כן אנחנו מעבירים מחנות של צה"ל ומיתקנים ביטחוניים ממרכז הארץ לנגב.
אני מאמין שאנחנו בתחילתו של עידן חדש בכל מה שקשור לפיתוח הנגב. כבר בעתיד הקרוב, נתחיל להנות מפירות התוכניות האלה, שבתעוזתן משתוות לתעוזת מניפי דגל הדיו לפני חמישים ושש שנה.
כשהניפו אנשי חטיבת הנגב את דגל הדיו, הם ראו עד קו האופק מסביבם רק ים כחול, חולות זהובים, הרים קודרים וחופים שוממים של גבולות נעולים.
שחרור אילת, היה חלק ממבצע שנועד להציב את הגבול המזרחי של ישראל ואת הקצה הדרומי. שלוש חטיבות השתתפו בשחרור: חטיבת הנגב - שהגיעה ראשונה, חטיבת גולני – שהגיעה מס' שעות אחר-כך וחטיבת אלכסנדרוני – שעליה הוטל להשתלט על אזור עין-גדי ועל אזור ים המלח, פעולה שנעשתה בעיקר דרך הים.
היום, לאחר חמישים ושש שנה, עם תנופת הפיתוח ומימוש החזון של אילת והנגב וההתפתחויות המדיניות באזורנו, אפשר להביט קדימה בתקווה חדשה ולראות את אילת כמרכז תיירות וסחר אזורי ובינלאומי, לא עוד מוקפת בחופים של שממה וגבולות של שנאה, אלא בחופים של תקווה: החוף הירדני; החוף המצרי ואולי בעתיד גם החוף הסעודי. אני מאמין שאם נמשיך בדרך שבה התחלנו, דווקא "מדרום ומאילת תפתח הטובה".
גבירותי ורבותי,
אני רוצה להודות לתושבי העיר אילת, לחברי מועצת העיר ולראש העיר על אזרחות הכבוד שאתם מעניקים לי. אני בהחלט מתכוון להמשיך ולעבוד למען המשך פיתוחה של אילת – ופיתוחו ועתידו של הנגב בכלל.
תודה רבה.
|