הנציג הדיפלומטי הבכיר של מדינת ישראל, רפי ברק, אני בהזדמנות הזאת רוצה לומר לך שממשלת ישראל מודה לך על השליחות החשובה שלך, הגעת בנסיבת מאוד מיוחדות ובזמן שהממשלה נותרה כאן בלי שגריר, זה לא מצב פשוט ועשית את זה בצורה יוצאת מן הכלל, ואני מודה לך, בשם ממשלת ישראל.

בקרוב מאוד יגיע שגריר מלא של ישראל לפריז, לצרפת, כפי שצריך שיהיה למדינה כל כך חשובה עם קהילה יהודית כל כך חשובה.

כבוד הרב הראשי ליהדות צרפת, הרב סיטרוק, ידידי הטוב,
ידידיי מנהיגי יהדות צרפת, ז'אן קהאן, רוז'ה קוקרמן, פייר בסנינו, ז'ואל מרגי,
ידידים יקרים, נציגי היהדות הגדולה והמפוארת שחיה בצרפת,
גבירותי ורבותי, 

כשהתכוננו למפגש הזה, היועצים שלי ישבו ואמרו לי: פה מוכרחים להכין נאום, לכתוב אותו, זה מפגש חשוב. אמרתי להם: חבר'ה, תתחילו להיות רציניים. אני יכול לבוא ליהדות צרפת ולהקריא להם נאום מהכתב? מה, והם יקבלו את זה? אני אליהם יכול לדבר רק מהלב, כמו שעשיתי כל פעם כשמשלחות גדולות שלכם הגיעו הביתה לירושלים, לעיר שלנו, לעיר שלכם, לברך אותנו, להיות אתנו, להזדהות אתנו.

בכל השנים הארוכות, במיוחד בימים של משבר של כאב, של דם, של טרור, אני אמרתי לכם את זה הרבה פעמים ומותר לי להגיד את זה גם היום כשאני מדבר בשם ממשלת ישראל: אין יהדות בעולם שיותר נלהבת, שיותר מסורה, שיותר איכפת לה, שיותר מרגישה ושיותר מזדהה עם מדינת ישראל מיהדות צרפת!

ואני יודע שהיהדות הזאת, במיוחד בשנים האחרונות, התמודדה עם מצוקות לא קטנות. אי אפשר להתעלם ואי אפשר להסתיר. היו בצרפת – לא רק, גם במדינות אחרות – אבל היו בצרפת אירועים קשים ביותר של אנטישמיות. המקרה הנורא ביותר שקרה רק לאחרונה היה הרצח של אילן חלימי, השם ייקום דמו. אני אמרתי את זה גם היום כשדיברתי עם עיתונאים צרפתים, אמרתי להם: כשקורה מקרה כזה, זה מיד נוגע בעצב הרגיש ביותר של הזיכרון הקולקטיבי של כל העם הזה. לא חשוב איפה הם גרים, היהודים, הם יכולים לגור בליון או בטולוז או בניס או בפריז או בכל מקום אחר, כשזה קורה, זה בבת אחת אצל כולנו, כמובן גם מחוץ לצרפת, זה נוגע בכל מה שהיה חלק בלתי נפרד מהמכאובים שלנו, מהפחדים שלנו, מהתפילות שלנו, מהמלחמות שלנו, לכל אורך ההיסטוריה שלנו. ואז כולנו ביחד, בכל הכוח, בכל העוצמה, וברוך ה', היום אנחנו חיים בתקופה שבה אי אפשר לפגוע ביהודים מבלי להסתכן בזה שתהיה תגובה חזרה.התקופה הזאת, שבאיזשהו מקום יכולים לאיים על יהודים וזה יישאר ללא תגובה, התקופה הזאת הסתיימה לעולם. 

אני חייב לומר, בסיפוק רב, שההנהגה של צרפת היום מרגישה מחויבות מוסרית עמוקה להיאבק באנטישמיות בכל הכוח. אני שוחחתי לא פעם עם הנשיא שיראק, במיוחד עכשיו גם כשביקרתי, ואני יודע, ואני לא נכנס לפוליטיקות הפנימיות של צרפת, זה לא רלוונטי, יש לנו מספיק פוליטיקה בארץ, זה מספיק בשביל משרה מלאה, לא צריך להתעסק בפוליטיקות של צרפת, אבל צריך להיות הגון והוגן וישר, כשזה מגיע לאנטישמיות, אין לוחם גדול יותר ואין לוחם נמרץ יותר ותקיף יותר מהנשיא ז'אק שיראק. כל הכבוד לו. ואותו דבר צריך לומר גם לגבי ראש הממשלה דומיניק דה-וילפן. שניהם מרגישים מחויבות, העניין הזה נוגע לתחושה המוסרית העמוקה ביותר שלהם כצרפתים, כבני אדם, כאזרחי העולם, כאנשים שנושאים באחריות, ובעניין הזה הם שותפים נאמנים ביותר למלחמה ללא פשרות נגד כל גילוי של שנאת יהודים ושל אנטישמיות. שמחתי לשמוע אתמול, גם מהנשיא וגם מראש הממשלה, שכתוצאה מהמאבק הזה של הממשלה הצרפתית, יש ירידה משמעותית במספר האירועים שיש להם אופי אנטישמי בחודשים האחרונים בצרפת.

אני בטוח שהתחושה הזאת והמחויבות הזאת הן גם נחלתם של מנהיגי ציבור נוספים בצרפת, גם מהממשלה וגם מהאופוזיציה. ובעניין הזה חייבת להיות וצריכה להיות ואני בטוח שישנה הסכמה לאומית רחבה. אני בטוח שאתם מרגישים בכך ושמחים על כך.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות של המפגש הזה להתחלק אתכם בשני דברים: דבר אחד, לדבר אתכם קצת על המצב הפוליטי, ואולי אחרי זה להגיד גם כמה מלים עליכם ועלינו, ובעיקר על העתיד שלנו. אתם יודעים שאני קיבלתי את האחריות לראשות הממשלה בעקבות מחלתו של ראש הממשלה אריק שרון. יום יום, יום יום אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא, שאריק יתעורר. אפילו לרגע אחד, כדי שהוא ירגיש כמה העם הזה אוהב אותו וכמה העם הזה, בארץ ובכל העולם, מתגעגע אליו ומכבד אותו.

בעזרת ה', אולי עוד נזכה לזה.

אריק שרון התחיל במהלך פוליטי היסטורי. בהיסטוריה המודרנית יש מעט מאוד אנשים שהיה להם את האומץ, את הנחישות ואת החזון לעשות את מה שאריק שרון עשה. זה היה לא פשוט. היה לו פיתוי, כמו שיש לכל מנהיג פוליטי, במיוחד בגיל שבו הוא הפך להיות ראש ממשלה. אינני צריך להגיד לכם, הוא היה כבר די מבוגר. ובגיל הזה באופן טבעי הרבה יותר קל לעשות מה שעשית כל החיים מאשר לשנות כיוון. גם כל התנאים היו מאוד נוחים, מאוד פשוטים. הייתה לו קואליציה רחבה ומאוד נוחה, עם בסיס פוליטי רחב. הייתה קהילה בינלאומית שאמרה, בגלוי, נשיא ארה"ב וראשי מדינות אירופה אמרו: ישראל איננה צריכה לעשות דבר, עכשיו הפלסטינים צריכים להפסיק את הטרור, אם הם לא יפסיקו את הטרור, ישראל יכולה להמתין.

אבל ראש ממשלת ישראל הבין משהו, שאפשר להבין אותו רק כשאתה מקבל על עצמך את האחריות העליונה לגורלו של העם היהודי. והוא אמר, בלשונו הציורית: מה שרואים מפה, לא רואים משם. מה שרואים במקום שבו אתה אחד מהרבה שרים, לא רואים מהמקום שבו אתה נמצא לבד. בפרספקטיבה הפנורמית הזאת שיש למי שיושב על כסאו של ראש ממשלה, אתה רואה למרחקים יותר גדולים, גם למה שהיה וגם למה שעוד צפוי לקרות. ואריק שרון הבין שהגיע הרגע שבו מדינת ישראל צריכה לקחת את גורלה בידיה, לא להיות תלויה במה שיגידו אלה ובמה שיגידו אחרים, מה שהם יסכימו ומה שהם לא יסכימו, מתי הם יהיו מוכנים, מתי הם לא יהיו מוכנים, מתי הם יגידו שהם מסכימים לשבת אתנו, מתי הם יגידו שהם לא מסכימים לשבת אתנו, אלא אנחנו נחליט! אנחנו נקבע, אנחנו נהיה אלה שיוזמים ואנחנו נוביל מהלך היסטורי כדי לקבוע אחת ולתמיד את גבולות מדינת ישראל כמדינה יהודית עם רוב יהודי, שאין לה סכנה, שהיא יכולה לחיות בשלום בגבולות האלה. 

זה לא פשוט. זה כרוך בויתורים. אין מציאות אידיאלית כזאת שבה אנחנו יכולים להיות בכל השטחים שאנחנו רוצים להיות בהם וגם לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל וגם לצפות שתהיה הסכמה בינלאומית גורפת וגם להאמין שאפשר יהיה לעשות את זה בלי להילחם באופן בלתי פוסק. באיזשהו מקום צריך להכריע, צריך לעשות בחירה קשה, צריך לפעמים לגזור בבשר החי, אבל בשביל זה, צריך להחליט מה חשוב ממה, מה קודם למה, מה עדיף על פני מה. ואריק שרון, כמו גם דוד בן-גוריון בראשית שנותיה של מדינת ישראל, החליט שהדבר החשוב ביותר, המרכזי ביותר, שבסופו של דבר הוא זה שיקבע את גורלה, את עתידה ואת קיומה של מדינת ישראל, הוא אם אנחנו נשמור על המדינה כמדינה שיש בה רוב יהודי מוצק שלעולם לא יהיה נתון בסכנה.

המציאות לא מאפשרת לנו הכרעות פשוטות. שלא יהיה ספק בעניין הזה: אני יודע מה אריק שרון האמין ומה הוא חשב ומה הוא הרגיש. ואני יודע מה אני מאמין ומרגיש, כמי שממלא היום את התפקיד הזה של ראש ממשלת ישראל. כל סנטימטר, כל סנטימטר מהירדן לים, זאת אדמה יהודית. כל סנטימטר מהירדן לים זה האדמה שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו, מהזכרונות שלנו, מהתרבות שלנו, מהתפילות שלנו, מהגעגועים שלנו, מהדמעות שלנו, מהכאבים שלנו, לכל אורך ההיסטוריה שלנו. מעולם, לכל אורך ההיסטוריה, הארץ הזאת לא הייתה של אף עם אחר זולת העם היהודי! ולעולם הארץ הזאת לא תהיה קשורה בחיים של שום עם אחר כפי שהיא הייתה ותהיה קשורה בזכרונות שלנו ובהיסטוריה שלנו. אבל אנחנו היום יודעים, בגלל הכרת המציאות, שבתוך הארץ הזאת שהקדוש ברוך הוא הבטיח אותה לנו, שהחיים שלנו, שהדם שלנו, שהגעגועים שלנו ושהתפילות שלנו קשרו אותה אלינו לכל אורך ההיסטוריה, שעל האדמה הזאת חיים אנשים שאנחנו באמת, ביושר, לא רוצים שהם יהיו חלק מאתנו והם לא רוצים שאנחנו נהיה חלק מהם.

ואנחנו צריכים להחליט. ההחלטה היא שלנו. מה אנחנו רוצים יותר? אנחנו רוצים לחיות עם כל סנטימטר שלנו, אבל עם כל האנשים שלא רוצים לחיות אתנו, או שאנחנו רוצים קצת פחות, אבל לחיות במדינה שלנו, עם רוב שלנו, עם התרבות שלנו, עם התפילות שלנו, עם הזכרונות שלנו, ועם העתיד שלנו. אנחנו צריכים לקבל את ההחלטה. כשדוד בן-גוריון נשאל על כך ב-49', הוא אמר: בין כל ארץ ישראל לבין מדינה יהודית דמוקרטית, אני בוחר במדינה יהודית דמוקרטית. כשאריק שרון התחיל להוביל את מהלך ההתנתקות, גם אם הוא לא אמר את זה במלים האלה, במעשים שלו, באומץ שלו, בנחישות שלו, הוא אמר: אני, אריק שרון, שבניתי יישובים, שנלחמתי על כל סנטימטר בארץ ישראל, ברגע הזה, ברגע האמת הזה שבו כל האחריות היא על הכתפיים שלי, אני אומר לכם ואני מביט לכם ישר בעיניים: אין ברירה, בבחירה בין כל ארץ ישראל לבין מדינה יהודית דמוקרטית, אני, אריק שרון, בוחר במדינה יהודית דמוקרטית!

ועכשיו, כשהגורל וההיסטוריה וההתפתחויות הפוליטיות והבחירות במדינת ישראל הטילו עלי את האחריות שהיתה על כתפיו של אריק שרון, אני אומר לכם, בכל הכבוד ובכל הצניעות, את מה שאמר דוד בן-גוריון ואת מה שאמר אריק שרון: בברירה בין כל ארץ ישראל, שהיא חלק בלתי נפרד מכל חיינו, מכל עולם הרגשות שלנו, מכל עולם התקוות שלנו, ובין הצורך לקיים מדינה יהודית עם רוב יהודי בגבולות בטוחים, אני והממשלה שלי בוחרים במדינה יהודית, עם גבולות בטוחים, עם רוב יהודי, שתבטיח את עתידו של העם היהודי לנצח.

אנחנו רוצים, אנחנו מתפללים, אנחנו מייחלים בכל לבנו שניתן יהיה להגיע לפתרון הזה בדרך של מו"מ. אני אומר מראש: לא בלי תנאים, יש תנאים למו"מ. אנחנו לא ננהל מו"מ עם חמאס שעוסק בטרור, בשום פנים, בשום תנאי, לעולם לא!

נשיא הרפובליקה שלכם, ז'אק שיראק, קבע שלושה תנאים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד היום מהעמדה של כל הקהילה הבינלאומית. מו"מ כן, ובתנאי שמי שרוצה להיות שותף למו"מ, חייב להפסיק את הטרור ולפרק את ארגוני הטרור באופן מוחלט, חייב למלא בפועל את כל ההתחייבויות שהן חלק מההסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל מראשית הדרך ב-1993 ועד היום, חייב להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית בארץ ישראל. מי שיסכים לתנאים הללו, יהיה שותף למו"מ. בסיום המו"מ, תקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תהיה מדינת ישראל שתכלול את כל גושי ההתיישבות המרכזיים שהוקמו בשטחים מאז 1967. לעולם לא ניסוג לגבולות 67', וכמובן, תכלול את ירושלים, את העיר הזאת שאין כמוה, שלא הייתה כמוה, מעולם לא הייתה עיר שהיה לה קשר עמוק יותר, חשוב יותר, רצוף יותר, בחיים של עם כמו העיר ירושלים בחיי העם היהודי. לעולם לא נעזוב את המקום שאליו אלפי שנים יהודים מכל קצות העולם התפללו, בכו, התגעגעו, זכרו, קיוו, אל הר הבית ואל ירושלים הבירה המאוחדת והבלתי מחולקת של מדינת ישראל והעם היהודי.

אני מאמין בביטחון ושלום למדינת ישראל. אבל אם הצד שכנגד לא יעמוד בתנאים שהקהילה הבינלאומית קבעה, ולכן לא יוכל לנהל אתנו מו"מ עפ"י הכללים האלה, אנחנו נפעל גם בלעדי מו"מ כדי להביא לתוצאה הזאת שמדינת ישראל חיה בגבולות בטוחים עם ירושלים בתוכה כבירתה הבלתי מחולקת, כשלידה נמצאת מדינה פלסטינית בטריטוריה רצופה אבל לא בכל השטחים שהיו לפני 67'.

זאת התכנית, זה המנדט, זאת השליחות שעם ישראל הטיל על הממשלה שאני עומד בראשה, ואין שום כוח שיכול לעצור את ההתקדמות הזאת, לא הטרור, לא האיומים, לא השנאה, לא הארגונים למיניהם. אין שום כוח שיוכל לעמוד מול רצונו של עם ישראל להבטיח את קיומו ואת גבולותיו במדינתו בביטחון, כדי ליצור את התנאים שיביאו ביום מן הימים גם לשלום.

שלא תהיה אי הבנה. אנחנו לרגע אחד לא נפסיק את המלחמה בטרור. לא נתפשר בעניין הזה ולא נתנצל בעניין הזה. בכל מקום, אנחנו נגיע לכל טרוריסט, גם כשהוא מתחבא, גם כשהוא חושב שהוא מוגן, גם כשהוא מאמין שלא רואים אותו, גם כשהוא מאמין שלא יודעים עליו. אנחנו יודעים להגיע אליו ואנחנו נגיע אליו, אנחנו לא נלחמים באזרחים פלסטינים, אנחנו לא נלחמים בילדים פלסטינים, אנחנו לא רוצים לפגוע באמהות פלסטיניות, אבל אנחנו לא נהסס לפגוע בכל אלה שמגלגלים פצצות, שיורים קסאמים, שרוצים להרוג אזרחים ישראלים בשדרות ובאשקלון ובאופקים ובנתיבות ובנחל-עוז ובכפר עזה ובכל אחד מהמקומות האלה. ולא נתנצל. אין מדינה שלא תגן על אזרחיה, אין כוח בעולם שימנע מאתנו את החובה שלנו להגן על האזרחים שלנו.

ולבסוף, אני רוצה לומר משהו עליכם ועלינו. אנחנו יודעים כמה שאתם אוהבים אותנו, אני רואה את זה עליכם, אני רואה את זה כל פעם שאני נפגש אתכם, כשבאות המשלחות, כשבאים הנציגים, כשאני נפגש עם הידידים שלי באופן אינדיבידואלי מצרפת. אתם באמת יהדות נפלאה, חמה, אמיתית, אוהבת, מזדהה, גאה, לא מתביישת. אני רוצה להגיד לכם משהו: אנחנו מאוד אוהבים אתכם. מאוד. וטוב לנו שאנחנו יודעים שאתם ישנם, במיוחד כשאתם קרובים אלינו ועוד יותר כשאתם מבקרים אותנו ועוד יותר כשאתם באים לגור אתנו. אני רוצה לבקש מכם משהו: תראו, יש לכם ילדים נהדרים. באמת שאני פוגש אותם כשהם באים ארצה בכל מיני קבוצות. אתם יודעים מה אני רוצה באמת? שבסוף הם יבואו לגור בבית.

מה לעשות, רבותי? אתם חיים במדינה נפלאה, אבל יש לנו בית וזה הבית שלהם. אבל בינתיים יש כמה תכניות, יש את תכנית תגלית,Birthright, שבה צעירים יהודים באים לבקר בישראל, מסיירים בה, רואים אותה. לרבים מהם זו פעם ראשונה. הם שמעו כל כך הרבה, הם למדו כל כך הרבה, הם ראו כל כך הרבה, אבל הם לא היו בה. והתכנית הזאת מאפשרת להם לבוא. אל תעצרו אותם, תנו להם לנסוע. הם באים רק לשבוע, אחרי זה יש להם חשק לבוא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ובסוף להישאר. וחוץ מזה יש תכנית "מסע" שבאים ללמוד שנה שלמה באוניברסיטה, יש לנו אוניברסיטאות טובות. אני יודע שבצרפת יש אוניברסיטאות נפלאות גם כן, באמת יוצאות מן הכלל. אבל גם לנו יש אוניברסיטאות טובות. שנה שיבואו. זה חשוב מאוד.

אני רוצה לומר לכולכם משהו, בסופו של דבר לנו אין ארץ אחרת, יש מדינה אחת ששמה מדינת ישראל. זאת מדינת היהודים, זאת מדינה יהודית. ושם, בעזרת השם, במהרה בימינו, יבואו כל היהודים לחיות בה, לבנות אותה, לקדם אותה ולדאוג לילדינו ולנכדינו אחרינו שיחיו תמיד בגאווה, בביטחון ובשלום במדינת ישראל. בעזרת השם.

תודה רבה.