צולם ע"י לע"מ

מכובדי כולם,

מול חלקת קברו של בנימין זאב הרצל, על ההר הנושא את שמו במרום ירושלים, חולקת היום מדינת ישראל כבוד ויקר למנהיג שהעלה את עמו על נתיב ההגשמה של תפילה וחלום-דורות. "חוזה המדינה", נהוג לכנותו, אבל תואר זה צנוע ודל מכדי להכיל את מלוא משמעותו ותפקידו ההיסטוריים של האיש. כי הרצל לא רק חזה. הוא חולל את התנועה והניח יסודות ויצר כלים שבאמצעותם הפך ברבות הימים החזון הנשגב למציאות מדינית; מציאות, אשר עינינו הרואות כי נסקה במובנים רבים לגבהים שמעל ומעבר לחזון.

ויקטור הוגו אמר פעם "שיש דבר אחד שהוא חזק יותר מכל הכוחות בעולם – וזהו רעיון שזמנו הגיע". ואמנם, הופעתו הדרמטית של תיאודור הרצל ככוכב שביט זוהר באופל שמיו של העם היהודי בשלהי המאה ה-19 היתה בזכות הבשורה שנשא בזמן הנכון. בשורת הרעיון הציוני, בשורת "מדינת היהודים", נפלה על קרקע פוריה. הרעיון כבר ריחף באוויר לפני כן, מוחשי מאד אך עדין היולי ובלתי מגובש. הוא הצמיח ניצנים ראשונים בדמותם של נחשוני הציונות – אנשי "הישוב הישן" שיצאו מן החומות בירושלים וייסדו את פתח-תקווה; פעילי "חיבת ציון"; עולי "בתמ"ר" מתימן; הביל"ויים וחלוצי העליה הראשונה מקימי המושבות, ועוד אחרים. אבל כל אלה לא התלכדו עדין לכלל תנועה עממית המונית מאורגנת ובעלת יעד מדיני מוגדר עד הופעת הרצל. היהודי הצעיר הזה, מחזאי ועיתונאי מוכשר ובעל-שם אך רחוק מאד מהוויית המצוקה של עמו, מצא את עצמו לפתע עד נדהם לסערת השיטנה האנטישמית שפקדה את צרפת על רקע עלילת דרייפוס. הזעזוע שתקף אותו תורגם במהירות למסקנות, והתוצאה עלתה על הכתב בדמותה של חוברת דקה, מהפכנית, שנשאה את הכותרת הפשוטה והמפתיעה "דר יודנשטאאט". הרעיון הציוני קרם עור וגידים, יצא לדרך ופשט כאש בשדה קוצים. מיליוני העם היהודי הרדופים, המופלים והמושפלים במזרח אירופה, קורבנות שיסוי, גזירות ופוגרומים, ראו בהרצל, האיש שעבר טרנספורמציה מדהימה, דמות מנהיג גואל ומושיע. במראהו, חזותו, הדרת-פניו, היה קסם של מלכות וחותם יהודי עתיק-יומין. מעומק עליבותם, עוניים ושפלותם ב"שטעטל" וב"תחום המושב" ייחלו היהודים לנס. "מדינת היהודים", אותה "קליינע מלוכה" מיוחלת, היתה המענה המלהיב לכיסופי-נפשם.

במות הרצל, והוא בן ארבעים-וארבע, כחלוף שבע שנים בלבד מאז הקונגרס הציוני הראשון, נראתה התנועה הציונית תועה ואובדת-דרך, קרועה ומסוכסכת בעקבות פולמוס אוגנדה. נער יהודי בעיירה רחוקה בפולין כתב אז לחברו בזעזוע עמוק, ובדבריו נתן ביטוי מליצי עז לעוצמת ההשראה שהותיר הרצל בלב הדורות הצעירים העתידים להקים את מדינת ישראל: הנה הציטוט: "...נתייתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללם ומטפחם מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקווה, אין עתרת חלומות... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח, ניצני התחיה שזרע בליבותינו לא יבלו לנצח! שביבי שלהבת אהבתו לעם-עולם אומלל, לארץ יפה אלמנה, שהצית האיש הזה ברוחנו, בדמנו – לא יכבו... הנני כיום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בניצחוננו. ברור לי כי יש יום – והוא לא רחוק – ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת... ציון! עוד תשובי תראי את בניך בני חורין, חיים חיי אור וחופש!".
הנער שכתב את הדברים הללו בפלונסק הרחוקה עלה כעבור שנתיים לארץ ישראל והוא נחוש להגשים את חזון הציונות המדינית של הרצל. שמו היה דוד גרין, הלא הוא דוד בן-גוריון.

יסוד אחד, משמעותי מאד, נעדר מן החזון הציוני של הרצל, והוא היסוד הצבאי. הציונות נולדה כתנועת שחרור לאומי יוצאת-דופן, חסרת אתוס מלחמתי, חותרת מראשיתה להגשמה בדרכי שלום. הרצל קיווה ופעל נמרצות להשגת "צ'ארטר" בינלאומי לעם היהודי על ארץ ישראל, אך תקוותיו נכזבו. ההתנגדות הערבית האלימה אילצה את העם היהודי בעל כורחו לחגור חרב מגן, כי בלעדיה לא היתה לציונות תקומה. הקדים להבין זאת מנהיג התנועה הריוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי במסתו "קיר הברזל", ובעקבותיו הבינו זאת גם מנהיגי תנועת העבודה שהאשימו את ז'בוטינסקי במיליטריזם. לא בצ'ארטר בינלאומי ולא בחסד-לאומים הוקמה והתקיימה מדינת היהודים שחזה הרצל, כי אם במאבק עיקש ובדם, יזע ודמעות. הציונות ניצחה. העם היהודי נטל את גורלו בידו, קיבץ גלויות, יישב את מולדתו, החיה לשון ותרבות, לחם והתגונן נגד סביבה עוינת, קנה במחיר יקר וכואב את חרותו, ועלה שוב על במת ההיסטוריה כאומה ריבונית, עצמאית, גאה וחזקה. הפלא ששמו מדינת ישראל קם והיה מחלום למציאות.

ניצחון הציונות הוא ניצחון חזונו של בנימין זאב הרצל, האיש שנשא ראשון את הלפיד והיה, בלשונה של המשוררת הגיבורה חנה סנש, לגפרור שנשרף והצית להבות...

ראוי הוא הרצל ששמו יינשא בלב כל יהודי וישראלי כאבי התחיה הלאומית. על מדינת היהודים מוטלת החובה ללכת לאורו של הרצל, ובכל מקום שהמציאות רחוקה עדין מן החזון – לפעול פעולה מתקנת. אתגר הרצליאני משולש לפנינו: הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות בגבולותיה של מדינת ישראל; העצמת איכותה הפנימית של המדינה ודמותה המוסרית והחברתית; והשגת הביטחון והשלום הנכסף עם כל שכניה מסביב.

ואם נרצה, כבר הוכחנו – אין זו אגדה!