גבירתי יו"ר הכנסת,
חבריי חברי הכנסת,
 
הרשו לי להתחיל דווקא מהסוף: אין מלחמות קלות כפי שאין ניצחונות ללא מחיר. כל החלטה על מלחמה, תהא גם הברורה והמובהקת מכל – לעולם אינה קלה, וכל מי שיאמר אחרת, או שאינו דובר אמת או שהוא חסר כל לב. לא חדווה ולא להט קרב מילאו אותי כאשר יצאנו למלחמת לבנון השנייה. אבל האמנתי אז, כמו שאני מאמין כעת שהייתה זו ההחלטה הנדרשת וההכרחית בנסיבות שנוצרו.

נכון, מלחמת לבנון השנייה, כמו כל מלחמה שנלחמנו עד היום, גבתה מחיר יקר. זהו חלק מהמחיר הכבד שמשלמת מדינת ישראל, מזה שישה עשורים, על רצונה לחיות בשלום, בביטחון ובעצמאות. את המחיר, בחיי חיילים ואזרחים, לא ניתן לכמת או למדוד משום שאין מחיר לכאב של אם שכולה, ואין מדד ליגונו של אב שאיבד את בנו, ואין שיעור ליתמות. ואני רואה אותם – את האמהות, והאבות והאחים והילדים והרעיות. משפחות משפחות, עטופות בקדרותן, מתייצבות מדי שבוע בלשכתי, לשיחות שאין קורעות לב מהן.

 מול כל אלו המנסים לזרוע תסכול בנוסף לשכול אני מבקש לומר בכל התוקף: מחיר הדמים לא היה לשווא. חובתי לומר זאת שוב ושוב למשפחות. לפני כשבועיים סיירתי בגבול הצפון. הייתי, בין היתר, בשלומי ובעראב אל עראמשה – בכל מקום הראו לי את העמדות שבהם ישבו פעם מחבלי החיזבאללה. תושבים שנהגו לפתוח מדי בוקר את חלון ביתם רק כדי למצוא מולם, שעה שעה ודקה דקה, במרחק עשרות או מאות מטרים מהם, איש חיזבאללה שמכוון את קנה רובהו כלפיהם. זה לא קיים יותר.

לממשלה בראשותי, היו יעדים ביציאתה למערכה. יעדיה של הלחימה כפי שהוגדרו מראש היו מימוש החלטת האו"ם 1559 ; הוצאת החיזבאללה מאזור הגבול; התפרשות צבא לבנון בדרום; הפסקת אש מוחלטת והחזרת החיילים החטופים. היו שמתחו ביקורת והגדירו את הדרישה האחרונה כשאפתנית ולא מציאותית. אמנם נכון, ידענו שהסיכוי להחזיר את החיילים החטופים, אודי גולדווסר ואלדד רגב, במבצע צבאי – היה נמוך מאד. זה לא מנע מאיתנו ליזום ולבצע, תוך כדי הלחימה, צעדים נועזים שזו הייתה מטרתם. גם לדברים שהשמענו בנושא זה הייתה תכלית ברורה. הרי, לא יכולנו לצפות שהאו"ם, כינוס מדינות ה – G8, וועידת רומא – יעמידו את החזרת החטופים בראש דאגתם, אלמלא הצהרנו אנחנו שהם בראש דאגתנו.

גבירותיי ורבותיי חברי הכנסת,

 מאז פרסום דו"ח ועדת וינוגרד ממלאת את החלל הציבורי שלנו קקופוניה בלתי נגמרת. מבין כל אלו נשמעו מספר קולות, דווקא לא מן הזן הצווחני והמתלהם, אשר ניתחו את הדברים כהווייתם ומתוך ראייה בינלאומית והיסטורית רחבה. כך, למשל, שמעתי את דבריו של פרופ' מרטין ון-קרפלד מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, אשר בחן לעומק את תוצאות מלחמת לבנון השנייה. לדבריו, תשעת החודשים מאז המלחמה הם תקופת השקט הארוכה ביותר שהייתה לישראל בגבול הצפון מאז 1968. הוא קובע שהמטרה, לשנות באופן בסיסי את המצב בצפון – הושגה. במשך השנים 2000-2006 הייתה מתרחשת תקרית בכל שלושה או ארבעה חודשים בממוצע, ומאז יישום החלטה 1701 נשמר השקט.

 המצב בדרום לבנון, חברי הכנסת,  השתנה בתכלית. הד לכך מצאנו גם בדברי מפקד כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון, הגנרל קלאודיו גראציאנו. "אני רוצה שהישראלים יבינו שהמצב בלבנון השתנה. יש יוניפי"ל אחר, חדש", הוא אמר, "האוכלוסיה בדרום לבנון מבינה שהמצב השתנה מן היסוד. אין עמדות חיזבאללה - רק פוסטרים ודגלים, פה ושם. בשטח מסיירים טנקים איטלקיים וצרפתיים. זוהי התקופה השקטה ביותר בדרום לבנון זה ארבעים שנים". הגנרל גראציאנו מדווח כי כוחות יוניפי"ל מצאו עד כה כמה מאות בונקרים של חיזבאללה שפוצצו על תכולתם. לדבריו, כל מה שמצאו כוחותיו בתוך מאות הבונקרים  קיים מלפני המלחמה. כיום, אין טילים חדשים מדרום לליטני.

גם בעולם מתייחסים למלחמה ככזאת שהביאה הישגים אסטרטגיים לישראל. אחד הפרשנים החשובים ביותר בעיתונות העולמית, תומאס פרידמן מה"ניו יורק טיימס" אשר פרסם מאמר בעקבות הדו"ח החלקי של וועדת וינוגרד, כותב: "כתוצאה מפעולת ישראל פגע נסראללה בכושר ההרתעה של ארגונו וכן בזה של איראן ושל סוריה. כשהחלה המלחמה ישבו לוחמי חיזבאללה על הגבול עם ישראל והיוו איום אמיתי עליה. בעקבות המלחמה הורחק חיזבאללה מהגבול ובמקומו הוצבו שם כוחות או"ם. מדובר בהפסד אסטרטגי עצום לארגון". ומסיים פרידמן את מאמרו: "היום פחות משנה אחרי המלחמה, לבנון חלשה יותר וישראל חזקה יותר. זה מה שמשנה. ולכן, אם מנהיג חיזבאללה מכבד את עצמו, עליו להתפטר".

אז מה קורה לנו אני רואה את מראות התסכול, שומע את קולות הייאוש, חש בתחושת החמיצות ומאד מוטרד מכולם. אולי, כמו שאמר אחד מחברי וועדת וינוגרד, "הסיבה שאנחנו יושבים כאן היום הוא פער גדול מאד בתודעה, של הציבור הישראלי, ביחס בין מידת הפגיעה שפגענו בחיזבאללה ובין הניצחון התדמיתי של החיזבאללה כארגון גרילה קטן".

מהיכן ההתעקשות האובססיבית הזאת להציג תמונת נגטיב בגווני שחור בלבד  הרי וועדת וינוגרד קבעה שבהתנהלות של כל מקבלי ההחלטות במלחמה, היו גם גילויים רבים ומרשימים של מסירות, השקעה, יכולת אבחון, מאמץ, יכולת הכרעה וקבלת אחריות.

גברתי היו"ר רבותיי חברי הכנסת,

 
מי שבאמת איכפת לו מיישום דו"ח וינוגרד שיקרא אותו כולו, בשלמותו. את הטוב ואת הרע. שלא יחפש בו מה שאין בו ושלא יהפוך אותו לגיליוטינה פוליטית. אין למצות אותו במרוץ פוליטי של מי שאצה להם הדרך לתפוס שלטון, גם במחיר של הרס עצמי, חסר בסיס, היגיון  וגבולות. כל זאת סביב מלחמה שלא הייתה צודקת ממנה.  

נכון, היו טעויות והיו כשלים, חלקם התהוו במהלך המלחמה, חלקם מובנים בשיטה, חלקם נגררו לאורך שנים. הדו"ח מצביע על כולם באופן נוקב ובהיר. ביקשתם שאתייצב כאן הערב כדי לדבר על המסקנות. ככל שאני מכבד את הצורך של חלק מהחברים כאן לדבר, להתווכח ובעיקר לנגח, הממשלה בראשותי עסוקה במעשים. חברי וועדת וינוגרד הסבירו כי הגישו דו"ח חלקי, עוד לפני השלמת עבודתם, דווקא משום שראו דחיפות בתיקון ליקויים. כל מי שעיניו בראשו הבין שהוועדה אומרת "כן" לתיקון  הליקויים ו"לא" לעריפת ראשים. ולמי שלא הפנים זאת, הדברים כתובים במפורש בדו"ח, תוך שהוועדה מותחת ביקורת על הנטייה שלנו כחברה וכמדינה למצות טיפול בנושאים מהותיים ובוערים באמצעות עריפת ראשים.

 הממשלה כיבדה גישה עניינית זאת של הוועדה, קיפלה שרוולים ויצאה ליישם:

• צה"ל מצוי בתקופת עשייה בלתי רגילה ואנו עוקבים מקרוב אחר יישום הלקחים  – באימונים, בתרגילים, בהצטיידות; ברמות המטה והשטח. לא ניתן ששוב יקרה מצב שבו יגיע אליי מפקד גדוד בנח"ל, המשמש בתפקיד שנתיים, ויספר שאת התרגיל הגדודי הראשון שלו ביצע תוך כדי קרב בלבנון.
•  חלק ניכר מהמלצות הוועדה כבר מיושמות גם בדרך התנהלות הממשלה והקבינט.
•  ביום חמישי האחרון החל בעבודתו צוות היגוי ליישום מסקנות הוועדה, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. על-פי הנחייתי, הצוות אמור לסיים את עבודתו בהקדם.

 כעת, אם כן, זה זמן התיקונים - ואת כל הממהרים למיניהם ארגיע ואומר שהזמן לחשבונות אישיים עוד יגיע.

אני רוצה להוסיף מספר דברים בנימה אישית,

 לא באתי להתנצח, לא איתכם – חברי הכנסת, ולא עם שום גורם אחר. אני רוצה לומר משהו לעם בישראל, לתושבי הצפון, למשפחות השכולות שאיבדו את בניהן בעורף ובחזית, לחיילים הפצועים ולמשפחות החיילים החטופים: אני גאה על החלטת ממשלת ישראל מה-12 ביולי להגיב באופן חד ובעוצמה, נוכח חטיפת אודי ואלדד, הריגת שמונה מחיילינו, וביצוע ירי לעבר יישובי הצפון. לא תמיד הגבנו כך. במספר אירועים בעבר הבלגנו. התאפקנו. ב-12 ביולי החלטנו – לא עוד. זו הייתה החלטה צודקת, בלתי נמנעת ונכונה.

 שקלתי היטב, במספר דיונים לאורך מספר חודשים, את דפוס התגובה שלנו זמן רב לפני שהתרחשה. דנתי בו.  הבאתי את המלצות דרגי הביטחון לממשלה, וכל הממשלה, לאחר ששמעה היטב את כל הפרטים, הצביעה פה אחד בעד תגובה ישראלית חריפה ואף אישרה נוסח הודעה המגדיר את יעדי התגובה הישראלית.

אכן,  גיבשתי את עמדתי בתום סדרת דיונים ממושכים שהתחילה ביום שבו הוטלה עלי האחריות לניהול ענייני המדינה בראשית ינואר 2006.
אמנם נכון, הגעתי ל-12 ביולי מגובש בעמדתי ולא נחפזתי בקבלת ההחלטה רק על בסיס ההתרחשות באותו יום. כך צריך לנהוג. כך היה חובה לנהוג.

עמיתיי חברי הכנסת,
אני זוכר היטב את הגיבוי שנתן הרוב המכריע בבית הזה – להחלטת הממשלה מה-12 ביולי.
גם אתם צדקתם. אז, כשקמתם אחד אחרי זולתו והצדעתם לצעדי הממשלה, לחובתה להגיב, גם נוכח הידיעה שתגובה זו תוליד פגיעה בעורף הישראלי – אז, הייתה האופוזיציה במיטבה.
אני הערכתי וכיבדתי את תגובתו הנחושה של ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו,  שהוזמן אליי בליל ה-12 ביולי. ראש האופוזיציה קיבל ממני, כמתחייב, עדכון מפורט, מלא, מקיף על הדיון בממשלה, על החלטותיה, על התגובה הישראלית הצפויה באותו לילה, ועל היעדים הספציפיים שלה. מר נתניהו אמר לי כי נתונה תמיכתו המלאה, הבלתי מסוייגת להחלטות אלה. גם הוא היה נוהג כך – אמר לי. גם ביום 26 ביולי, שבועיים לאחר פתיחת המערכה, ולמעשה עשרה ימים אחרי התקופה שנבדקה על-ידי וועדת וינוגרד, זכיתי לתמיכה מקיר לקיר של וועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מר נתניהו אמר אז את הדברים הבאים: "אני מתייצב מאחורי היעדים שהציב הקבינט. קובע שאלה יעדים ראויים שצריך לתת תמיכה להשגתם. אני מברך על ההישג האדיר: הצהרת מדינות ה- G8". אין ספק כי תמיכת ראש האופוזיציה הייתה גם היא נדבך חשוב בהתייחסות הכללית של הציבור למלחמה.

היו חברי אופוזיציה מעטים שמתחו עלי ביקורת גם באותם ימים. חלקם סברו שאין די בתגובה הישראלית נגד החיזבאללה – ויש להרחיב אותה לגורמים נוספים. אלה שתמכו ואלה שביקרו – ראויים לתודה. גם אם אחדים מחברי האופוזיציה נוטים כיום לשכוח את עמדתם באותם ימים ומבקשים להביא לפיטוריי בגין אותן החלטות ממש שהם גיבו ועודדו, אני לא אשכח - כיצד בימים הקשים ההם נהגו באחריות. זה לא מעט במקומותינו.

לקראת סיום הדברים אך לא בשוליהם, אני רוצה להתייחס לתופעה מטרידה בעקבות פרסום הדו"ח החלקי של וועדת וינוגרד - ההתקפה על צה"ל.  בשום מקרה ובשום תנאי לא אגרר לרוח הביקורת המתלהמת נגד חיילי צה"ל, לוחמיו ומפקדיו. הם עמוד השדרה של עוצמתנו. הם בסיס כוחנו. הם מקור גאוותנו. אנחנו אוהבים את צה"ל, לוחמיו ומפקדיו, את כולם, ונמשיך לחבק אותם ולהוקיר אותם.

מכובדיי חברי הכנסת,

אמרתי ביום הלחימה הראשון, בסיום הלחימה ומאז: האחריות העליונה - היא של הממשלה ובראש ובראשונה שלי, כמי שעומד בראשה. לא שיניתי מעמדתי, לא ברחתי מאחריות, לא התחמקתי מכל המשתמע ממנה.
אני מודע למלוא היקף האחריות, לכישלונות, לליקויים, למחדלים וגם להישגים הגדולים. על בסיס כל התובנות האלה – תמשיך הממשלה בראשותי, להנהיג את עם ישראל לביטחון, לרווחה, לשגשוג, לפיוס לאומי ובעזרת השם – גם לשלום.

תודה רבה