צולם ע"י לע"מ

ההתכנסות הזאת של פורום קיסריה - כאן בחיפה, במפגן של הזדהות עם הצפון ותוך הצדעה לעמידה המרשימה והמרגשת של כל האזור הזה בימי מלחמת לבנון השנייה - היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהפורום הזה איננו מנותק מהמתרחש בארץ.

גם כשהוא משרטט את תמונת המאקרו של כלכלת ישראל - הוא עושה זאת במבט חוקר וצלול - אך גם בלב קשוב ואכפתי. אני מעריך זאת מאוד ומודה לכם על ההחלטה להתכנס בחיפה.

אני מבקש לומר כמה מילים על עמידותה של החברה בישראל. הרי עמידות המשק איננה מטרה בפני עצמה - אלא מרכיב בבנייתו של חוסן לאומי, חוסן הבא להבטיח את הדבר החשוב באמת - עתידו של עם ישראל בארצו. לחוסן הלאומי יש כמה מרכיבים - ואחד החשובים שבהם הוא החוסן החברתי.

החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית מאוד - יש בה ילידי הארץ ועולים חדשים, העולים עצמם הגיעו מ-100 ארצות וממאה תרבויות שונות, יש בה יהודים וערבים, בין הערבים יש נוצרים ויש מוסלמים, בין היהודים יש חרדים ויש חילונים, יש עניים ויש עשירים, תושבי מרכז הארץ ותושבי פריפריה.

אינספור קווי חלוקה חוצים את אוכלוסיית הארץ לציבורים ולמגזרים, שמהווים ביחד את פסיפס החברה הישראלית. כל קווי החלוקה האלה מאיימים כביכול על לכידותה - על תחושת האחדות הבסיסית והשותפות הבסיסית.

אי אפשר לדבר על לכידות אמיתית בין עשירים מופלגים לעניים מרודים. לכן כל כך מדאיג נושא העוני בחברה הישראלית, ויותר מכך - מדאיגים מימדי אי השוויון. לפי מדד ג'ני - חוסר השוויון אצלנו הוא הגדול ביותר בכל העולם המערבי. 0.39 - לעומת ממוצע של 0.31 בארצות המפותחות החברות בארגון ה-OECD.

לכן הממשלה הזאת הכריזה על מערכה לצמצום העוני - ועל צעדים המיועדים לטפל טיפול שורש בכמה מחולייה הקשים ביותר של החברה הישראלית.

המועצה הלאומית לכלכלה, בראשותו של פרופסור מנואל טרכטנברג, גיבשה כבר - ביחד עם משרד האוצר, בנק ישראל ומשרדי ממשלה שונים - אג'נדה חברתית כלכלית לשנים 2008-2010 שכותרתה "צמצום העוני תוך עידוד הצמיחה".

התוכנית כוללת לראשונה יעדים חברתיים-כלכליים, אשר יצטרפו ליעדים המאקרו-כלכליים הקיימים - יעד האינפלציה ויעד הגרעון.

היעד הראשון - צמצום תחולת העוני ל  17.2% - לעומת 20.2%   - עד 2010. מדובר בירידה שנתית ממוצעת של 1% בשיעור העוני בשנים 2008-2010.

עמידה ביעד הזה תעלה מעל לקו העוני כ-60,000 משפחות, כ-242 אלף נפשות ומתוכן כ-115 אלף ילדים.עמידה ביעד הזה תחזיר את העוני לרמתו שלפני עשור .

היעד השני - הגדלת שיעור התעסוקה בגילאים 25 עד 64 ל-71% עד לסוף שנת 2010, לעומת כ-68% כיום. כלומר, עליה שנתית ממוצעת של 1% בשיעור התעסוקה בשנים 2008-2010
עמידה ביעד הזה תביא לכניסתם של למעלה מ-92 אלף עובדים חדשים בגילאים 25-64 למעגל התעסוקה, ותעלה את שיעור התעסוקה בישראל לרמתו הממוצעת במדינות המפותחות בעולם.
השגת יעד התעסוקה צפויה להוסיף 1.3%-2% לתוצר המקומי הגולמי (שהם 8 - 12 מיליארדי ₪), להביא לתוספת משמעותית בהכנסות המדינה ולחסכון בתשלום הקצבאות.

לשם השגת היעדים יופעלו צעדים כלכליים וחברתיים מגוונים וביניהם:
- עידוד הפריון והחדשנות בתעשיות המסורתיות ובשירותים,  טיפול במוקדי עוני בשני המגזרים מוכי העוני בחברה הישראלית - מגזר המיעוטים והמגזר החרדי, מגזרים אלה מהווים רבע מהאוכלוסייה ו-55% מכל עניי ישראל.

- הקניית כלים פרטניים להשתלבות בתעסוקה - בשיטות ובדרכים יעילות יותר מבעבר:  מס הכנסה שלילי, אכיפת חוקי עבודה - כמו שכר מינימום, שעות נוספות  – כדי למנוע את המצב הקיים היום של עובדים הממשיכים לסבול מעוני למרות היותם אנשים עובדים. - צמצום נוסף במספר העובדים הזרים - וייעול מערך הקצבאות.

תרומה ממשית להגברת תחושת הלכידות - בין חלקיה השונים של החברה הישראלית - נשיג על ידי קירובם של ישובי הפריפריה למרכז הארץ.

מה שקורה בארץ בשנים האחרונות בתחום התשתיות התחבורתיות זו מהפיכה.

זו תוכנית הקורמת עור וגידים - בהשקעות ענק – ומחברת את ישובי הפריפריה בדרומה וצפונה של הארץ אל אזור המרכז – אל הלב העסקי והכלכלי של המדינה. את המהפכה הזאת אנחנו משיגים  באמצעות הרחבת רשת הכבישים, בניית מנחתים חדשים – ובעיקר באמצעות פיתוח מואץ – בקצב שלא היה כמותו - של רשת הרכבות הארצית.

מסילות הברזל והכבישים החדשים מביאים אל ישובי הפריפריה לא רק נוסעים – אלא גם בשורה: חיבורן אל מרכזי תעסוקה ועסקים, חיבור שמשנה מן היסוד לא רק את הדימוי שלהן, אלא גם את המציאות הכלכלית והתעסוקתית שבתוכה הן פועלות.

המרחקים הגיאוגרפיים בארץ הם מרחקים מבוטלים. עיקר המרחקים הם מרחקים מנטליים – ורשת קווי הרכבת החדשים, מבטלת את המרחקים המנטליים האלה. אלה מרחקי תדמית, בין מי שהיו בעבר עיירות פיתוח רחוקות – למרכזים הגדולים של הארץ, תל אביב וירושלים.

אנחנו אומרים - ילדינו הם עתידנו.  איזה עתיד מובטח לילדים האלה – ואיזה עתיד מובטח לנו כחברה, אם לא נסייע להם להיחלץ ממצבי הסיכון שבהם נתונים 330,000 מהם? כדי להתמודד עם השאלות האלה החלטתי לטפל בצורה מערכתית, מסודרת, באוכלוסיית הילדים בסיכון ובאוכלוסיית הילדים בגיל הרך בארץ.

אני מאמין שתוך שנתיים נגשים באופן מלא את הדו"ח של פרופסור הילל שמיד ושל הוועדה שבראשה הוא עמד - אשר בדקה את מצבם של הילדים ובני הנוער בסיכון.

הוריתי למערכת המקצועית ליישם באופן מיידי את המלצות הועדה תוך הקצאת משאבים בהיקף של 400 מיליון ₪  בשנים 2007 ו-2008.

אני מתכוון לראות ביישום המסקנות האלה, תוך הרחבת מסגרת הטיפול בילדים מגיל לידה עד גיל 6, צעד ראשון בדרך לפתרון הבעיות החברתיות שלנו והתמודדות עם בעיית העוני בחברה הישראלית.

לצד זה תפעל הממשלה לשדרוג החינוך במדינת ישראל - על כל רבדיו - כולל ביצוע רפורמה נרחבת בדרכי הכשרת המורים והחייאת החינוך המקצועי.

הגענו כבר להסכם עם הסתדרות המורים לביצוע הרפורמה במערכת החינוך. ההסכם כולל שינוי ניכר בדפוסי הפעילות של המורים - תוך ביצוע מהפך דרמטי ברמות השכר שלהם.

מאמץ מיוחד יוקדש לקידום ההשכלה הגבוהה בארץ – על פי הרפורמה שמגובשת במסגרת ועדת שוחט.

אנחנו חייבים להחזיר את העולם האקדמי הישראלי אל הצמרת העולמית. איננו יכולים להרשות לעצמנו פחות מזה.

גבירותי ורבותי:

חוסן חברתי איננו מושג מופשט. הוא דבר מוחשי מאוד, שנבחן כמובן בעתות משבר. בשנה האחרונה עומד למבחן קשה מבעבר חוסנם של יישובי עוטף עזה - בראש ובראשונה העיר שדרות.

זהו המבחן הקשה של טרור, של ירי הקסאמים, המבקש להכניע את ישראל באמצעות פגיעה באזרחים חפים מפשע - תוך ניצול רגישותה לחיי תושביה.

רגישות זאת מנוצלת גם באמצעות חטיפה של חיילינו, ניהול משא ומתן לגבי קבלת מידע על מצבם ושחרור קטעי קלטות מוכתבים מראש.

 
העובדה שלשם שחרורו של גלעד שליט דורשים אנשי הטרור מאיתנו לשחרר מאות ארכי-מרצחים  אומרת הכל על ההבדל ביחס לחיי אדם. איננו מתביישים ברגישות הזאת. אנחנו גאים בה - אבל אין זה אומר שניכנע לכל סחטנות.

רגישות לחיי אדם אין פירושה חולשה. נשקול את צעדינו בזהירות - תוך איזון בין הרצון להביא לשחרורם המהיר ככל האפשר של גלעד, אודי ואלדד-  ובין הצורך לשמור על האינטרסים האחרים של ישראל.

כך גם בעניין מיגון הבתים בעוטף עזה. להיענות לדרישה - למגן את כל המבנים באזור עוטף עזה במיגון מקסימלי - יהיה בעיניי צעד לא נכון - בדיוק כמו ההיענות לדרישה לפתור את בעיית הקסאמים בשדרות באמצעות מחיקת בית חאנון וישובים נוספים ברצועה מעל פני האדמה.
 
אם נשקיע את כל משאבי הביטחון במיגון, הדבר יבוא בהכרח על חשבון צרכי בטחון חיוניים אחרים. מדינה לא יכולה למגן עצמה לדעת, כי אין לדבר גבול.

מיגון הבתים נועד להגביר את תחושת הביטחון בקרב תושבי האזור, ואכן הממשלה פועלת בעניין זה באופן מדוד באזורים מוכי רקטות.
אבל תחושת הביטחון מורכבת מהרבה יותר מקירות בטון עבים. היא בנויה מעתיד בטוח, מצב כלכלי איתן, בריאות טובה, אופק מבטיח לילדים, סביבה חברתית איכותית, בקהילה שאין בה אלימות.

הצעדים שעשינו ואנחנו ממשיכים לעשות מיועדים להשיג את כל אלה - ובכך להגביר את תחושת הביטחון של כל תושבי ישראל, כולל תושבי עוטף עזה.

עלינו לומר ביושר לתושבי שדרות ואזור עוטף עזה: איננו יכולים בטווח הזמן הקצר לספק לכם את כל הביטחון האישי שהיינו רוצים לתת לכם. 

החיים במדינת ישראל כרוכים בסיכון בטחוני מסוים, ומי שבוחר לחיות במדינת היהודים לוקח על עצמו סיכון זה. עדיין הסיכון הזה נמוך לאין ערוך מכל הסיכונים והאיומים שמאיימים על הקיום היהודי בכל מקום אחר בעולם.

אנחנו מצפים מתושבי ישראל לזכור זאת – ולהפגין אותה יכולת עמידה בסיכונים ובסכנות שהעם בישראל הפגין בכל 60 שנות המדינה – ובתקופות קשות פי כמה וכמה.

מותר לנו לצפות מראשי הציבור וגם מכלי התקשורת ההמונים לגלות את האחריות המתבקשת – ולא לעודד – אפילו לא בשתיקה – תביעות ששום ממשלה נורמלית לא יכולה לקבל.

גבירותיי ורבותיי,

על פי כמעט כל התחזיות, 2007 תהיה השנה הרביעית ברציפות שבה ירשום המשק הישראלי שיעור צמיחה של למעלה מ-4.5%. תחזית בנק ישראל היא של 5.1% צמיחה!
ואמנם הצמיחה ברבע הראשון של 2007 היתה 6.3% בשיעור שנתי.

נמשכת הירידה באבטלה. שיעור האבטלה באפריל 2007 היה של 7.9% - הרמה הנמוכה ביותר מזה 10 שנים, מאז 1997.

נשמר העודף המרשים בחשבון השוטף של מאזן התשלומים. בשנה שעברה נרשם עודף שיא של 6.8 מיליארד דולר - וברבע הראשון של 2007 העודף הוא של 1.7 מיליארד, כלומר אותו שיעור שנתי.

האינפלציה נשארת נמוכה ביותר - בעוד שנרשם גידול ניכר בהשקעות הזרות בישראל - הן השקעות פיננסיות והן השקעות ישירות.

נמשכת הגאות בבורסה הישראלית - ועובדה זו, ביחד עם המשך ההשקעות הזרות, מעידים על כך שהמשקיעים חוזים שהצמיחה הקיימת תימשך.

ביצועיה של הכלכלה הישראלית בשעות משבר - מעידים על עמידות מרשימה בזעזועים, בהשוואה למדינות אחרות.

אנחנו נמשיך בניהול מדיניות פיסקאלית אחראית, בין היתר כדי להביא באופן מדורג להקטנת היחס חוב/תוצר עד לרמה של כ-60% מהתוצר בטווח הארוך.

 ב-2006 הגענו לשיעור חוב לאומי של 86.7% מהתוצר לעומת 102% ב-2003 והאומדן הוא שב-2007 תהיה ירידה נוספת.

צמצום החוב יפנה מקורות כספיים לסקטור הפרטי בשוק האשראי –ובטווח הארוך יותר, יקטין את הריבית במשק, מה שיביא להקלה משמעותית על נטל המימון של משקי הבית – בעיקר בנושא המשכנתאות.
אבקש לסיים בנימה אישית.

יום יום כמעט, חיינו מיטלטלים בתוך סערות רגשיות, איומים משמעותיים מבחוץ, וויכוחים ונרגנות מבית. לעיתים עד כדי אבוד קני המידה הנכונים, וגלישה להתלהמות חסרת כל הצדקה, הן ביחסים שבין אדם לחברו, והן באווירה הציבורית הכוללת.

נכון, לא תמיד קל – ולעיתים הגודש מאיים לשבש את מאזן החיים הרצוי – אך, נדמה לי שהגענו כבר לבשלות המאפשרת לנו להפסיק להתלונן בלי סוף ולהלקות את עצמנו ואת זולתנו בתאווה שאינה יודעת שבעה.

מותר לנו להסתכל קדימה, מבעד לחשרת העבים שמאיימת עלינו, ולראות את האור והתקווה, הסיכוי וההזדמנות ולדעת שזה נתון בידנו ובידנו בלבד.

תודה רבה