צולם ע"י לע"מ

מכובדי,

בראשית הדברים הערב, אני מבקש לומר משהו אישי.
היום ה – 4 לנובמבר, הוא יום השנה לרצח הנורא של יצחק רבין ז"ל. אמנם קיימנו את האזכרה הממלכתית לפי התאריך העברי, כבר לפני שבועיים ימים, ואמש התאספו המונים בכיכר רבין להתייחד עם זכרו כמדי שנה.

אך, היום הזה, ה- 4 בנובמבר, הוא היום שנחקק בתודעה הקולקטיבית שלנו, כיום הרצח. הוא לא ישכח.

אני מרכין את ראשי בצער עמוק לזכרו של יצחק רבין. איש מיוחד שהטביע חותם בל ימחה על חייה של מדינתנו.

אמרתי שאומר משהו אישי: במקום שבו אני נמצא עתה, אני מבין את מעמקי הדילמות ועוצמת המכאובים שאיתם התמודד יצחק רבין ז"ל. רבין לא הסתער על תהליך השלום בהתלהבות מוגזמת. יותר מכל – הוא גילה ספקנות והיסוס והתייסר שוב ושוב במחיר השלום ובסיכונים הכרוכים בו.

אך כשהוא ראה סיכוי – הוא פעל לממשו. כשהוא זיהה הזדמנות – הוא לא סיכל אותה, אלא היה מוכן לקחת סיכונים, להיות חשוף לביקורת, להתמודד עם קולות שטנה מבית ומחוץ – הוא עשה הכל כדי לממש את ההזדמנות.

הוא לא שקל שיקולים פוליטיים. הוא לא עשה חשבונות של תועלת זמנית, של מאזן כוחות בינמפלגתי, של מה כדאי. אלא – הוא שקלל את כל הספקות עם התקוות, את הפחדים עם הסיכויים, את הבדידות הנוראה עם כובד האחריות – ופעל.

זו מורשת רבין. כל היתר – סיסמאות, שלעתים מחפות על חוסר רצון לפעול. זוהי המורשת שאני מחויב לה, זוהי המורשת שעל פיה אני מתכוון להוליך את מדינת ישראל בחודשים הקרובים, לפני מפגש אנאפוליס, במהלכו, ובעיקר לאחריו.

בערב הזה, אני מבקש להזכיר את קודמי בתפקיד, ראש הממשלה אריאל שרון.

לפני שנתיים בדיוק, במקום הזה, ישבנו יחד, כשבראש השולחן – ראש ממשלת ישראל אריאל שרון. היו אלה ימים מעטים בלבד לאחר ביצוע ההתנתקות, ולקראת מערכת הבחירות שכבר עמדה בפתח.

לי אין ספק כי ראש הממשלה אריאל שרון – התכוון להמשיך ולהניע את תהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים. ההתנתקות – לא היתה אמורה להיות מבודדת מההקשר הרחב של יחסינו עם הפלשתינים. אריק חשב על המשך הדרך מול הצורך לממש את מפת הדרכים. על החובה להגיע למו"מ ענייני, מכובד, פתוח  ונועז – עם הפלשתינים.

אני מחויב למורשת זו – בכל לבי, בכל כוחי. אינני מתכוון להסתפק בהצהרות. סיכוי והזדמנות אינם סיסמאות, אלא תכנית עבודה – והיא מחייבת אותי.

למה אנאפוליס?
אנאפוליס – היא נקודת ציון, היא מתן גושפנקא בינלאומית לדרך המו"מ, למאמץ האמיתי להגיע למימוש החזון של שתי מדינות: מדינת ישראל – מדינת העם היהודי, ומדינה פלשתינית – מדינת העם הפלשתיני.

לא יהיה מו"מ על החזון, לא תהיה התמקחות על היעד הבסיסי הזה, אותו היטיב כל כך לנסח, נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו בוש, "שתי מדינות – לשני עמים". מדינה יהודית לעם היהודי – מדינה פלשתינית לעם הפלשתיני.

לא ננהל מו"מ על זכות קיומה של מדינת ישראל – כמדינה יהודית. לא נתמקח על זכות העם הפלשתיני – למדינה משלו.
זו וגם זו הם תנאי יסוד, עמדות בסיס , הסכמות מובנות מאליהן – שאין בלתן. כל שאלות היסוד, כל הבעיות המהותיות, כל השאלות ההיסטוריות המעיקות על הויכוח בינינו ובין הפלשתינאים – עומדות על סדר היום. לא נתחמק מאף אחת, לא נברח מדיון בכל אחת מהן.

אנאפוליס לא תהיה זירה למו"מ, אך היא בהחלט תהיה נקודת המוצא. אנאפוליס  תהיה אדן הזינוק למו"מ נמשך, רציני, מעמיק, שלא יחמיץ שום סוגיה ולא יתחמק משום מחלוקת, שהעיבה על יחסינו עם העם הפלשתיני במשך שנים רבות.

לכן – אנאפוליס.

למה עכשיו?
כי הגיע הזמן. לפני שנים – נחתם הסכם אוסלו. לא הייתי מתומכיו. חששתי מהשפעותיו השליליות. הערכתי אז כי תוצאתו לא תוביל לשלום בינינו לבין הפלשתינים. ההזדמנות שהבשילה אז – קרסה בתוך רעש הטרור, חוסר האמינות של ההנהגה הפלשתינית דאז והויכוח הפנימי הסוער בתוך החברה הישראלית, שהסתיים ב 3 יריות בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
הזדמנות נוספת הלכה והתפתחה לקראת שנת – 2000, המאמץ המיוחד של מדינת ישראל הגיע לשיאו במפגש קמפ-דיוויד ביולי אותה שנה. המפגש הזה  נגמר, לצערנו, בפיצוץ שהוביל לאינתיפאדה עקובה מדם – שהמשיכה לדמם בגזרות רגישות מאוד של חיינו – עד היום הזה.

עתה הגיע הזמן, בראשות ההנהגה הפלשתינית עומדים מנהיגים המחויבים לכל ההסכמים שנחתמו עד עתה עם מדינת ישראל.

איננו מתעלמים מחולשתם, אנו מודעים, לחלוטין, לכשלים של הרשות הפלשתינית, להעדר מנגנוני שלטון יציבים, להתפרקות המוחלטת של מנגנוני הביטחון ביהודה ושומרון, לשלטון החמא"ס בפרלמנט הפלשתיני ולשליטה האלימה של ארגוני הרצח ברצועת עזה. שליטה שנותנת אפשרות לירי בלתי פוסק של קסאמים, על תושבי דרום הארץ.

יש לנו סיבות למכביר מדוע לדחות את אנאפוליס, יש לנו נימוקים כבדי משקל מדוע טרם הבשילו התנאים בקרב הרשות הפלשתינית, לקבלת אחריות מעשית, מקיפה, לביצוע ההסכמים שעד היום לא קוימו עם מדינת ישראל.

אך, גבירותיי ורבותי, אנחנו מסוגלים להתמודד עם האילוצים הללו. בנסיבות הקיימות עתה, יש לנו פרטנר ואנחנו לא מוכנים לדחות את המו"מ למועד שבו הפרטנר  אולי לא יהיה מסוגל למלא את המשימה.

מחמוד עבאס – נשיא הרשות הפלשתינית וסלאם פיאד – ראש הממשלה – אומרים בפומבי, ללא היסוס, עם כל הקשיים שכרוכים בדבר, באווירת היחסים המורכבת של החברה הפלשתינית –  כי הם רוצים לחיות עמנו בשלום. זוהי הזדמנות – צריך לנצל אותה.

הסכמנו כי אם וכאשר נגיע להבנה עם הנהגת הרשות הפלשתינית, הבנה זו תיושם בכפוף למפת הדרכים, על כל שלביה והמתווה שלה. הפלשתינים מחויבים להילחם בטרור ולשנות באופן מוחלט את המציאות הפנימית הנוהגת אצלם. צריך גם להזכיר, כי מפת הדרכים גוזרת סדרה של מהלכים על מדינת ישראל. אלה, כמו גם ההתחייבויות של הפלשתינים טרם בוצעו.
אנחנו לא נוותר לפלשתינים – על כל חובותיהם על פי מפת הדרכים ולא נתחמק ממילוי החובות שלנו עד האחרונה שבהן. אחדות מהן – לא נוחות, חלקן ייצרו קשיים פוליטיים לא מבוטלים, אני ער לכך. אין בכוונתי לוותר לפלשתינים על מילוי חובותיהם – ואין לי כוונה לברוח, קשה ככל שיהיה, גם מהחובות המוטלות על מדינת ישראל.

אני ממליץ לכל המנהיגים ולכל המכריזים, כי יתמודדו באומץ וללא היסוס, עם כל המרכיבים של ההזדמנות הזו והסיכוי הזה. שיהיו פתוחים לתקווה – ויתמודדו עם הסיכונים והקשיים האמיתיים והברורים – כדי להתניע את המהלך הזה.

מה הלאה?
לאחר אנאפוליס נכנס למו"מ מאומץ, המשכי ורציף. אם נפעל, אנחנו והפלשתינים בנחישות, יש סיכוי שנוכל להגיע להישגים ממשיים, אולי אף לפני סיום כהונתו של הנשיא בוש.

אין כוונה לגרור את המו"מ ללא גבול, אין סיבה להיקלע שוב לסחבת שאפיינה בעבר את הדיונים בינינו, ואין בסיס להנחה שמישהו ינסה לעקוף את העיסוק בבעיות היסוד – שהן תנאי למימוש החזון של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו בביטחון ובשלום.

גבירותיי ורבותי – אורחים נכבדים,

זו שעת רצון. אני נרגש מהסיכוי לתרום לסיכוי. אני מכיר את כל התירוצים והנימוקים מדוע לא, אבל – אני חש בעומק לבי –שהגיע הזמן!

ברוח זו – אבוא לאנאפוליס. להושיט יד של ידידות ורצון טוב לכל מי שיבוא למפגש, ומבטיח: מדינת ישראל תהיה שם. אכן, נבוא בזהירות, נבדוק כל עניין באחריות, נשקול כל הצעה ברגישות – אך , אנו באים ברצון טוב, בשמחה ובתקווה.