צולם ע"י לע"מ

כבוד נשיא המדינה,
כבוד נשיאת ליבריה, ד"ר אלן סירליף (sirleaf)
משפחת בן-גוריון,
כבוד מ"מ יו"ר הכנסת ח"כ דוד טל,
כבוד נציג בית המשפט העליון הנשיא לשעבר מר מאיר שמגר,
שרי הממשלה
ח"כים
כבוד הרמטכ"ל ואלופי הצבא
כבוד המפכ"ל וניצבי משטרת ישראל

מכובדי,

מדי סתו במועד הזה, כבר שלושים וארבע שנה, יורדים ראשיה ומנהיגיה של מדינת ישראל דרומה לכאן, אל חלקת קברו של אדריכל התקומה דוד בן גוריון. פה, על הצוק הצופה אל נוף הקדומים של נחל צין, בחר להיטמן "גדול הכתפים אשר לדור", כהגדרתו היפה והקולעת של המשורר נתן אלתרמן.

פה, נוכח המרחב המדברי המרהיב והפתוח, ביקש בן גוריון להציב את דגלו האחרון ועליו הכתובת: "נגבה!". ומאז אנחנו כולנו, כל הבאים אחריו, ניצבים שנה אחר שנה במקום הזה, מול מצבתו וצוואתו, נכלמים, כי רב החזון ומעט לעומתו המעשה.

נדירים מאד המקרים בתולדות האומות שבהם נוצרת הלימה כה מדויקת ומופלאה בין האיש הנכון ובין הזמן הנכון. רק באותם צמתים שבהם נפגשים המנהיג המתאים ושעת הכושר ההיסטורית החמקנית, יודע המנהיג לאחוז בחוזקה בקרניה של ההיסטוריה ולהטות אותה ממסלולה.

דוד בן גוריון היה שליחה של ההיסטוריה היהודית אל צומת הדרכים הגורלי של עמנו בין שואה לתקומה. נראה כי יד ההשגחה העליונה היא שזימנה והועידה אותו לכך. 

יקצר המצע מלגולל את יריעת מעשיו הגדולים של בן גוריון כמנהיג אשר הוביל ועיצב את תקומת עם ישראל בארצו, את מלחמת עצמאותו, את הקמת צה"ל, את קיבוץ הגלויות, את יסודות המדינה ומוסדותיה. על כן אסתפק כאן רק בשתי נקודות ציון, שתי הכרעות גורליות, שבלעדיהן לא היתה מדינת ישראל מה שהיא, וספק אם היתה בכלל.

ב-12 במאי 1948, יומיים לפני תום המנדט הבריטי, התכנס מניין מחברי מנהלת העם – היא הממשלה שבדרך – לדון ולהחליט אם להכריז על הקמת המדינה או להימנע מכך.

ברקע עמדה הוודאות שאם תוכרז המדינה יפלשו לתוכה מייד חמישה צבאות אויב במטרה מוצהרת להטביעה בדם;
ברקע עמד זיכרון השואה, רק שלוש שנים אחריה, והסכנה לאובדן החוף האחרון של העם היהודי;
ברקע עמד לגורלו על כף המאזניים כל אשר נבנה והוקם בישוב בארץ ישראל בעמל, ביזע ובדם בחמישים שנות ציונות;
ברקע עמדה האזהרה החמורה שהשמיע מזכיר המדינה האמריקני הגנרל ג'ורג' מרשל באוזני ראש המחלקה המדינית משה שרת כי אין סיכוי למדינה היהודית, אם תוכרז, לשרוד מול מתקפת צבאות סדירים מכל עבר;
ברקע עמדה חוות דעתו של נציג המטה הכללי, ראש אג"מ יגאל ידין, כי הסיכוי "פיפטי-פיפטי" אבל לאויב יתרון גדול;
וברקע, בשעת הישיבה ממש, נשמעו זעקות השבר מגוש עציון הנצור והמותקף, שנכבש ונפל במחיר דמים נורא.

בן גוריון ידע כי אין רוב מובטח במנהלת העם להכרזת המדינה, אך לא היתה לו שום כוונה לאפשר לשעת הכושר ההיסטורית לחמוק, יהיו הסיכונים אשר יהיו. הוא הפעיל על חבריו את מלוא השפעתו, הוא תמרן, הוא לחץ, הוא התעלם מהצעת פשרה להכריז על ממשלה ולא על מדינה, ולבסוף השיג את מבוקשו על חודו של קול.
כעבור יומיים קמה מדינת ישראל, חמישה צבאות ערביים סדירים, מצוידים בנשק כבד, פלשו מייד לתחומה, אבל בהנהגתו של דוד בן גוריון, ישראל הצעירה, כנגד כל הסיכויים, עמדה במערכה בהקרבה ובגבורה עילאית – וגברה.     

הכרעה גורלית שניה של בן גוריון היתה בעניין ירושלים. 
במהלך מלחמת העצמאות העניק בן גוריון עדיפות עליונה להבטחת חיבורה והכללתה של ירושלים העברית בגבולות מדינת ישראל, בניגוד להחלטת האו"ם. החלטתו על קיום מבצע צבאי מורכב ומסוכן לפריצת הדרך לירושלים, תוך סיכון חלקי ארץ אחרים בשל ריכוז כוחות גדולים לטובת המבצע – הינה רק חלק משרשרת הכרעות גורליות על עתיד ירושלים.
כאשר ניסה האו"ם שוב, בדצמבר 1949, לעקור את ירושלים העברית ממדינת ישראל בהחלטה שניה על בינאום העיר, החליט בן גוריון להתייצב חזיתית מול עולם ומלואו. תוך התגברות על התנגדות מבית  העביר בן גוריון מייד החלטה בממשלה ובכנסת על הכרזת ירושלים כבירתה הנצחית של מדינת ישראל.

הוא הצהיר: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון".

התגובה הבינלאומית היתה נזעמת, היו איומים, היו חרמות, אבל ירושלים הבירה היתה לעובדה ניצחת ובלתי ניתנת לערעור, וכך תהיה לעד.

אלה הן רק שתיים משלל הכרעותיו ההיסטוריות הגדולות של בן גוריון, והלוא הן חרוטות באותיות זהב בדברי ימי ישראל.

דוד בן-גוריון דיבר עוד לפני חמישים-וחמש שנה על חובתו של ראש ממשלה – כל ראש ממשלה – בישראל למצות כל סיכוי לשלום אבל לשמור על הביטחון.  וכה אמר:

"הייתי חושב זאת לחטא כבד לא רק לגבי דורנו כי אם לגבי הדורות הבאים, אילו לא היינו עושים מצידנו ככל האפשר למען הגיע לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים, ואילו היו הדורות הבאים יכולים להאשים ממשלת ישראל שהיא החמיצה איזו הזדמנות שהיא לשלום... לא הייתי רוצה להיות האיש שנכדינו או נכדי נכדינו יאשימו אותו בכך היתה אולי שאנסה לשלום יהודי – ערבי והוא החמיץ אותה.
אולם יחד עם ההכרח והכושר הנפשי לארוב לכל אפשרות של שלום אנו מצווים – כי בנפשנו הדבר – על כוננות מתמדת למלחמה...".

לעיתים, בשעות הקטנות בהם מסתיימות החובות הפורמאליות של תפקיד ראש הממשלה, באותו זמן ביניים שבו חולפות להן מחשבות מייסרות על מה לעשות וכיצד לנהוג ואיך להחליט.
אני מרשה לעצמי ממרחק הזמן ובחילופי הנסיבות לחשוב על בדידותו של דוד בן גוריון באותם ימים ובאותן שעות שבהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה, כנגד עצות טובי חבריו ויועציו, ולא היה לצידו אדם, זולת מצפונו, חוש האחריות שלו ואלוהיו. 

בעומדנו היום מול חלקת קברם של דוד בן גוריון ושל רעייתו הנאמנה פולה, נוקיר, נזכיר ונכיר תודה לגדול מנהיגיה של מדינת ישראל.

 
יהי זכרם של דוד ופולה בן גוריון ברוך.