כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
גברתי יושבת-ראש הכנסת, דליה איציק,
כבוד נשיאת בית המשפט העליון, הגב' דורית בייניש,
ראש האופוזיציה, מר בנימין נתניהו,
שרי ממשלת ישראל,
מכובדי השגרירים ואנשי הסגל הדיפלומטי,
מוזמנים, אורחים יקרים,
חברי הכנסת,

בנימין זאב הרצל, שדיוקנו חקוק בכותל הבית הזה, רשם ביומנו בעיר באזל לפני מאה ועשר שנים שורת סיכום בלתי נשכחת לקונגרס היסוד של התנועה הציונית:
 "אם אבטא את קונגרס באזל באמרה אחת, הרי היא זאת: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת עתה בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכל".

בדיוק חמישים שנה אחר-כך, בכ"ט בנובמבר 1947, הכירה משפחת העמים בזכותו של העם היהודי למדינת-לאום במולדתו הקדומה והנכספת, ארץ ישראל. חזונו של הרצל קם והיה לממשות מדינית ניצחת.

בראשית דברי אני מבקש להביע שוב, מעל במת כנסת-ישראל, ובשם עם ישראל, תודה והוקרה שאין למעלה ממנה לאומות שנציגיהן הנכבדים הרימו את ידם ואת מצפונם בעד הצעת ההחלטה בעצרת האו"ם לפני שישים שנה. אתם, שגרירי אותן מדינות בישראל, אורחי הכבוד של הישיבה המיוחדת הזאת. 

אתם, שליחיהן של אומות אצילות, עדים לנס הגדול של העם היהודי שהעפיל מתהום השואה אל פסגת התקומה הלאומית. עשינו זאת כנגד כל הסיכויים וחרף כל הסיכונים והאיומים; הגשמנו חלום-דורות, והקימונו בעמל ובהקרבה מדינה דמוקרטית חופשית ומשגשגת, עתירת-הישגים, הניצבת בתחומים רבים בחזית הקידמה העולמית.

מדינה שאין עמוסת בעיות וקשיים יותר ממנה, אפופת איבה, כבדת אתגרים, ואף על פי כן הולכת מחיל אל חיל. באחת ידה עושה במלאכת השלום ואחת מחזקת השלח.

עמנו עתיק-יומין הוא. זיכרוננו משתרע על פני אלפי שנים רצופות תלאות. אבל במוצאי השבת כ"ט בנובמבר לפני שישים שנה היתה לעם היהודי שעת שמחה והתעלות שלא ידע כמותה מיום חורבן בית-המקדש אלף שמונה מאות שבעים ושבע שנה קודם לכן.

הגדיל לתאר מעמד זה עמוס עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך":

"בזו אחר זו קרא בשמותיהן של המדינות האחרונות ברשימה... יונייטד קינגדום – אבסטיינס. יוניון אוף סובייט סושיאליסט ריפבליק – יס. יונייטד סטייטס – יס. אורוגוואי – כן. ונצואלה – כן. תימן – נגד. יוגוסלביה – נמנעת.

בכך השתתק הקול בבת אחת. ופתאום דומיית עולמות אחרים ירדה והקפיאה את כל החיזיון, דממה מבועתת, אסונית, דממת המוני אדם עצורי – נשימה שכמוה לא שמעתי אף פעם בימי חיי, לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו.

עד ששב הקול העבה, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת – עליצות: שלושים ושלושה בעד. שלושה עשר נגד. עשרה נמנעים ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.

ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מתוך הרדיו, גאתה וגלשה מן היציעים המשתוללים מחדווה באולם שבלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים בצעקה ראשונה נוראה,

קורעת את החושך ואת הבניינים והעצים, פולחת את עצמה, צעקה לא של שמחה. כלל לא דומה לשאגות של המוני מגרשי הספורט, לא דומה לשום התלהמות של המונים משולהבים, אולי יותר כמו צווחת-זוועה ופלצות, צעקה אסונית, זעקה מזעזעת-אבנים היתה זו, מקפיאת-דם,


כאילו כל ההרוגים שהיו וכל ההרוגים שעוד ייהרגו קיבלו בו ברגע אשנב זעקה, וכבר בן-רגע הוגף, וכבר כעבור רגע עלו והחליפו את זעקת הזוועות הראשונה המון שאגות השמחה ובליל של קריאות ניחרות ועם ישראל חי ומישהו ניסה לשווא להתחיל בשירת ההמנון וצווחות נשים ומחיאות כפיים ו"פה בארץ חמדת אבות",

וכל ההמון החל לנוע אט-אט סביב עצמו כאילו נבחש כולו במערבל ענק ולא היה עוד שום מותר ושום אסור". אלו דבריו של עמוס עוז.

האו"ם, כידוע, איננו ארגון של צדקה וחסד. הוא זירה, תכופות צינית, של אינטרסים לאומיים אנוכיים. לעם היהודי לא היה בנובמבר 1947 דבר להציע לנציגי האומות שהתכנסו להחליט על גורלו. על כן כל מי שהצביע "כן" בעצרת הצבעתו היתה מצפונית ומוסרית צרופה, וראויה היא לפיכך להערכה ולכבוד שבעתיים. הצבעה זו כתובה לעד באותיות זהב בדברי ימי ישראל.

גברתי היושבת-ראש, מכובדי,

פרץ השמחה הספונטאנית האדירה שהקיף את הישוב העברי בארץ ישראל בהיוודע תוצאות ההצבעה בלייק סכסס לא שיקף אז הסכמה כללית על רעיון החלוקה. משמאל ומימין בתנועה הציונית היו רבים וטובים שדגלו בכל לבם בשלמות המולדת ולא יכלו להשלים עם ביתורה וחלוקתה.

אני גדלתי וחונכתי בנחלת ז'בוטינסקי במשפחה בית"רית, ואבי מרדכי עליו השלום, שזכה לימים גם לכהן בכנסת ישראל, התנגד בתוקף לתכנית החלוקה מתוך נאמנות ואהבה כנה לארץ ישראל כולה. אני מרכין את ראשי בענווה ובהערצה לדמותו ולזכרו באמרי את הדברים שהיו גורמים לו אולי להיאנח - אבל עלי לומר אותם: בן-גוריון צדק.

שלמות הארץ היתה והינה רעיון נשגב, אבל אחרי אובדן ששת המיליונים היה צורך להשלים עם מה שניתן היה להשיג אז, ולהקים מדינה. זאת האמת. כי הבחירה שנותרה הן לפני שישים שנה והן כיום היא בין מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל ובין מדינה דו-לאומית בכל ארץ ישראל. זו הברירה גם כיום, קיומן של שתי מדינות לאום, יהודית ופלשתינאית. כי אין דרך אחרת.

למרות כל הספקות והחששות, שאינני מבטל אותם, ולמרות שעוד נאבק ונתווכח על גבולותיה של המדינה ונשמור על מעמד ירושלים כבירת מדינת ישראל, אי אפשר להגזים בחשיבות המעמד הזה.

אינני ממעיט בקשיים, אינני מזלזל בסכנות, ועל ביטחון ישראל לעולם לא אתפשר, אבל כל עוד קיים סיכוי לשלום – אמצה אותו עד תום.

מכובדי,

אין בכוונתי לבוא היום חשבון עם שכנינו הפלסטינים או עם מדינות ערב על שדחו את החלטת כ"ט בנובמבר ופתחו במלחמה נגדנו.
אבל חשוב שנזכור אנחנו, ויזכור העולם, את צדקתה של מדינת ישראל. כי בשעת ההכרעה הגורלית לפני שישים שנה אנחנו קיבלנו את פשרת החלוקה והצד שכנגד סרב ויצא למלחמה.
כל מה שקרה מאז בסכסוך הוא תולדה טרגית של ההתנגדות האלימה לחלוקה ההיא שלא תחזור לעולמים. אני אינני אדיש לאסונם של הפלשתינאים, למרות שזו תוצאה של המלחמה שהם יזמו ושל הזדמנויות רבות שהחמיצו.

בהיחתם, בעזרת-השם, בעתיד, הסכם שלום בינינו, אין ספק שישראל תמלא תפקיד רציני במאמץ אזורי ובינלאומי ותתרום את תרומתה לביסוסה הכלכלי של המדינה הפלשתינאית ותהיה שותפה למנגנון בינלאומי שיסייע בשיקום הפליטים.

נעשה זאת בנכונות וברצון, לא חלילה מתוך תחושת אשמה, אלא ממניעים הומניטריים טהורים ולמען שכנות טובה. זו התחייבות והבטחה.

ולסיום: ד"ר חיים וייצמן, שיש לו זכויות רבות ביצירת המסד המדיני לתקומת ישראל אמר פעם "אין מדינה ניתנת על מגש של כסף". משפט זה שימש "מוטו" לשירו האלמותי של נתן אלתרמן "מגש הכסף".
ביום הזה, כאשר כנסת ישראל הריבונית מציינת שישים שנה לכ"ט בנובמבר, נזכור ונוקיר את כל סוללי הדרך שהביאו את הישוב היהודי בארץ ישראל אל אותה שעה היסטורית גדולה:
את החלוצים, את המתיישבים, את הבונים, את גואלי האדמה, את לוחמי המחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י, את עולי הגרדום, את המעפילים, את הלוחמים לדורותיהם, את החולמים והמגשימים. לכולם תפארת. לכולם נאווה תהילה. בזכותם אנחנו כאן היום.

הנני תפילה שנוביל ביחד את מדינת ישראל לנתיבות שלום וביטחון, ותקויים נבואת ישעיהו: "והיה מעשה הצדקה שלום... וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות". (ישעיהו ל"ב, פסוקים י"ז-י"ח).
לו יהי.