כבוד הנשיא,
נשיאת בית-המשפט-העליון,
כבוד הרבנים הראשיים,
משפחת ויצמן, משפחת שרת,
מכובדי,

א' בניסן, קבעו חז"ל, הוא "ראש-השנה-למלכים". אמנם לא מלכים אנחנו ולא בני מלכים, וכס-המלוכה בישראל ממתין עדין לבן-דוד, אבל לנשיאים וראשי-ממשלות זכינו – תודה לאל – בדורנו, משעת חידושה של קוממיות-ישראל לפני שישים שנה. היום אנחנו פוקדים ביקר, בהערכה ובהכרת-תודה את זכר נשיאיה של מדינת-ישראל וראשי-ממשלותיה שהלכו לעולמם.
כמדי-שנה, מיוחד המעמד-הממלכתי הזה לציון דמותם ופעלם של נשיא וראש-ממשלה שאינם עימנו. עזר ויצמן ומשה שרת ז"ל הם האישים אשר מעלתם עולה לפנינו היום.

עזר ויצמן היה, קודם-כל, איש שובה-לב. קצב-דיבורו, שפתו המחוספסת, הדרור שהתיר ללשונו, גינוניו, צחוקו, חיוכו, האור השובב שריצד בעיניו, הילכו קסם. איש כובש היה, נלהב, לא-עצור. זן ארץ-ישראלי מקורי יחיד ומיוחד. קל היה לטעות בעזר ולייחס לו חוסר-רצינות, חופזה, ביטחון-עצמי מופרז. אבל עזר היה אחד המנהיגים השקולים, המקוריים והיסודיים ביותר.
ברוחו ותחת ידיו כמפקד חיל-האוויר נבנה והשתכלל החיל, תוך תכנון מבצעי קפדני ורב-דמיון ותעוזה, אל המדרגה העליונה של חילות-האוויר בעולם.
בתפקידיו כשר בממשלה, כמנהיג פוליטי וכחבר-כנסת, הוא חתר למטרות גדולות ולאופקים-רחבים. הוא, עזר, שהיה נץ-שבניצים כל-עוד לא נפתח הצוהר-לשלום, לא נותר מעוגן וכבול בחשיבה מקובעת. בהיווצר ההזדמנות לפריצת-הדרך – הוא הסתער עליה בתנופה במלוא מוטת-כנפיו.
כי עזר הילך בגדולות והיה איש אופטימי ודבק-במטרה, ציוני מקסימליסטי על-פי-דרכו שראתה בהשגת-השלום את פסגת-יעדיה וחזונה של הציונות.
הוא האמין כי את הזמן יש לנצל ואין להחמיץ שום שעת-כושר לסלול נתיבות-שלום. כשנבחר לנשיא – אפפה אותו אהבת-העם. הוא הטביע בנשיאות את חותמו ואת טעמו, והוא קבע הלכה מחייבת לכל הבאים אחריו – לפקוד ברגישות ובאחווה משפחות שכולות באבלן ולהביא להן באופן-אישי ובלתי-אמצעי, כאזרח-הראשון, את תנחומיה של המדינה. עזר ויצמן הוא דמות בלתי-נשכחת.
בהזכירי אותו כעת, עומדות לנגד-עיני הבעת-פניו, קריצת-עינו, חיוך-שפתיו, וקולו המוכר רועם באוזני במשובה. אני מתגעגע אליו וזוכר אותו גם כחבר אשר חוות דעתו, עצתו, גערותיו וחיבוקו – היו לי תמיד למשענת.

משה שרת אמנם איננו חקוק בזיכרון הציבורי העכשווי כמו עזר ויצמן, כי הוא שייך לתקופה מוקדמת, תקופת "המדינה-בדרך" וראשית-המדינה. אבל בדפי-ההיסטוריה של ישראל שמור לו מקום-של-כבוד.
כראש המחלקה-המדינית בסוכנות-היהודית לפני קום-המדינה, וכשר-החוץ הראשון של מדינת-ישראל בשמונה שנותיה הראשונות, הוא עמד בראש מכונניו של שירות-החוץ, עיצוב דפוסיה ומהלכיה של הדיפלומטיה הישראלית וייצוגה של המדינה הצעירה בזירה הבינלאומית.

הוא היה שותף לדוד בן-גוריון באסטרטגיה של חלוקת-הארץ ובעמידה תקיפה, אחרי מלחמת-העצמאות, מול הלחצים הבינלאומיים לקצץ בשטחי-המדינה ולפתוח את גבולותיה לשיבת-פליטים. אולם הוא גם נקט עמדות עצמאיות וחלק על בן-גוריון בנושאים חשובים אחרים.
הוא התנגד, למשל, כמו רבים אחרים באותה עת לטקטיקה הנועזת של בן-גוריון שהכריז על ירושלים כבירתה של מדינת-ישראל מול התנגדות עולמית מקיר-לקיר. הוא שלל, במיוחד, את מדיניות-הביטחון של בן-גוריון שהתבססה על פעולות-גמול והציע אלטרנטיבה מדינית לטיפול בבעיות-הביטחון.
תקופת כהונתו הקצרה בראשות-הממשלה, פחות משנתיים, לא הספיקה כדי לבסס את מעמדו ולהוכיח את עדיפות שיטתו. הוא פתח ערוצי-הידברות חשאיים עם שכנתנו מדרום, אך אלה לא הבשילו. משה שרת, המשכיל וברוך-הכשרונות, היה אמן הלשון הנקיה, המלוטשת והמדויקת, בכתב ובדיבור, וקנאי לעברית-כהלכתה.
השפעתו כאישיות פוליטית ומוסרית בכירה ניכרה גם אחרי פרישתו מן הממשלה ובתפקידו האחרון כיושב-ראש ההסתדרות-הציונית-העולמית.

נזכור ונוקיר את הנשיא השביעי עזר ויצמן ואת ראש-הממשלה השני משה שרת עם כל שאר נשיאינו וראשי-ממשלותינו שהלכו-לעולמם. לכולם חלק-ונחלה בבניין-האומה, בעיצוב מוסדות-המדינה ומשטרה הדמוקרטי, בגיבוש-החברה, בפיתוח-המשק, בהגנה על הביטחון ובקידום-השלום. לאורם ובעקבותיהם נלך.

יהי זכרם ברוך.