צולם ע"י לע"מ

טומי – קשה לדבר עליך ולא אליך, האיש  הכי משעשע, והכי מרגיז, החבר הכי נאמן שהיה לי בחיי. האיש  שדיבר אמת, בחדות, בשנינות, בבוטות, באהבה גדולה   ובבינת לב - באופן שלעולם לא השאיר אותנו אדישים.
במקום שרצינו ממך טיפה של מתינות - היית קיצוני, במקום שרצינו ממך עוד טיפה של סבלנות - היית  גוער בנו , במקום שרצינו שתצטרף למה שכולנו הסכמנו לו - התעקשת להגיד את ההפך, היית צפוי ביכולת שלך להיות בלתי צפוי כמעט כדבר המובן מאליו.

לפני שבועיים וחצי נפגשנו, כהרגלינו  בביתך בליל שבת – לחגוג את תוצאותיו המבטיחות של הטיפול החדשני שקיבלת בסלון קיטרינג.  כדרכך – עמדת שם, בפתח הדירה  בלסל 20, מחבק ופוער בשמחה את העיניים הכאילו מופתעות שלך,  מקדם אותנו בכמה הערות קנטרניות וכמה עצות לחיים לפני שמתיישבים בחברותא לפתור את יתר בעיות העולם.
כדרכך היית נחרץ, חד משמעי, גדוש בידע ותובנות, ,מלא רגש וחום אבל גם מהורהר, כמי שיודע בבהירות את מה שאנחנו טרם הבחנו בו. אולי מרגיש את מה שרק אתה יכולת להרגיש לגבי מצבך עד שרמזת לנו בעדינות שאתה עייף והקדמנו לעזוב, מה שלא קרה אף פעם קודם.

כששאלתי אותך מה היה הרגע שנתן את הביטוי המובהק ביותר למה שעברת, השבת: כשזכיתי להיות שר המשפטים של מדינת ישראל וסגן ראש הממשלה. אין חזקה ואמיתית מעדותך.  שיאו של הרגע הייתה הנסיעה שלך כשר משפטים של מדינת  היהודים הריבונית ברחובות בודפסט כששיירת אופנועים ומכוניות משטרה מפנות לך דרך..
לך תדע שבמכונית השרד של שר המשפטים הישראלי נוסע גם הילד הרעב שהתחבא תחת הפצצות שטיח  במרתפי הגטו היהודי של הבירה המארחת. 

היית הנציג המובהק ביותר של המהפך המופלא שעבר על עמנו בדורות האחרונים..  זכרת היטב מהיכן הגעת ומעולם לא חדלת מלבטא את גאוותך בחירות שהקנתה לך הישראליות שלך, ובעובדה שמדינת ישראל הייתה, פרט לבני משפחתך שכל כך אהבת, מקור הגאווה, השמחה והתקווה - הנס  הגדול של חייך.
אתה, יליד נוביסאד שגדל בהונגריה, כתבת עברית טוב יותר מהצברים, חשבת עברית ודיברת עברית, לקחת חלק, כמו חבריך קישון ודוש,  בעיצוב השפה המדוברת שלנו. תרמת להומור ולפולמוס הישראלי, למחזאות המתחדשת שלנו להווי הישראלי שאמצת אותו ועיצבת אותו בחן, ובכישרון רב כל כך.

ואל תגיד לי עכשיו, טומי ,בחוסר הסבלנות האופיינית שלך: דיי אודי, מספיק,  אל תפריז.
אלא שלא. אינני מפריז. ואם אני טיפה  מפריז- זה רק מאהבתי אליך. בכל הסערות שבהן ליווינו זה את זה לאורך שנים לא מועטות היית לי כחומה בצורה, האדם הראשון שהייתי מרים אליו טלפון ברגעים שרוצים לשמוע קול עמוק ,שפוי, חכם, כן ואמיץ.
וגם עכשיו,  ביום שלישי האחרון  לצד מיטתך במחלקה האונקולוגית, צפיתי בך מנהל את המהלכים הכרוכים בסיום הדרך, אמנם סחוט וחיוור, אך באותה נחישות ועצמאות רוחנית  בהן ניהלת את חייך והשפעת על חיינו שלנו, הסובבים אותך.

לילה טוב, טומוש. 
אנחנו נמשיך את חיינו שהוטמע בהם  משהו מאישיותך הייחודית והמיוחדת.
זו האחת והיחידה שהתמזל לנו לחיות בקירבתה.
זו שאין לה תחליף.