|
כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס
משפחת רבין היקרה,
גברתי יו"ר הכנסת, דליה איציק,
כבוד נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש,
מר טוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח התיכון,
שרי ממשלה, חברי כנסת,
הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי,
המפכ"ל, רב ניצב דודי כהן,
יו"ר הסוכנות היהודית, מר זאב בילסקי,
מכובדינו נציגי הסגל הדיפלומטי,
גבירותי ורבותי,
לפני שלוש-עשרה שנה נרשם היום הסתווי הזה, יוד-בית במרחשוון, בלוח-השנה העברי לזיכרון עולם, כאחד הימים הקודרים ביותר בתולדות עם ישראל. כמו רצח גדליה בן אחיקם בידי מתנקש בן-עמו לפני אלפיים ושש מאות שנה, שממנו נגזרה תענית לדורות, כך רצח יצחק רבין.
עם ישראל ידאב לעד את אובדנו של אחד מבחירי בניו ומנהיגיו, איש שחייו היו קודש למאבק התקומה, לחישול כוחה הצבאי של מדינת ישראל, להגנתה, לביטחונה ולשלומה.
הדעת איננה יכולה לשאת את עצם המחשבה שבן-בליעל בזוי ונקלה מקרב עמנו ההין לשלוח יד מרצחת בראש ממשלת-ישראל ושר ביטחונה, מצביא צבאות ישראל ומשחרר ירושלים במלחמת ששת הימים; שהמדינאי האמיץ, אשר כרת שלום עם הממלכה ההאשמית הירדנית ממזרח וחתר ללא לאות, לפרוץ נתיבים להסכמים מדיניים עם שכנינו הפלשתינאים ועם סוריה בצפון, נפל חלל לשלוש יריות בוגדניות בגבו החשוף.
עתה, שלוש עשרה שנה מאותו יום אומלל, אני מרגיש צורך לומר כמה דברים, לא על העבר, לא על מה שהיה – אלא על מה שיהיה.
יסלחו לי מכובדי, מוקירי זכרו של יצחק רבין ואוהביו, אם אחרוג מנוסח הדברים השגרתי, ואגע בנקודות הכואבות, שנוגעות למהות חיינו ולעתידנו בארץ הזו.
מזה שנות דור מתנהל בארץ וויכוח, שהולך ומחריף, הולך ומעמיק, לגבי מה שנכון שיהיה כאן, בארץ שלנו. מאז הרצח, לא קהה הויכוח, אלא החריף. קווי המחלוקת לא היטשטשו אלא הפכו חדים יותר, נוקבים יותר, ומכריעים יותר.
אך, ככל שאנחנו מתקרבים לרגע ההכרעה, אנו מסרבים להביט במציאות כמות שהיא, ומעדיפים להסיט את מבטנו ולברוח מהצורך להכריע, כואבת ומייסרת ככל שתהיה הכרעה זו.
יצחק רבין לא התלהב להגיע לרגע ההכרעה הזה. לא נעשה צדק עם זכרו ועם פועל חייו, אם ננסה להציג את שנותיו האחרונות כשנים שבהם הוא חי ללא ספקות וללא היסוסים.
הוא התייסר לפני הסכם אוסלו, הוא התלבט לגבי ההסכם והוא היה מלא ספקות גם לאחריו. לא צריך היה לדבר איתו באינטימיות ששמורה תמיד למספר קטן של אנשים שאיתם חולק ראש ממשלה את הכמוסים שברגשותיו, כדי לדעת כמה מורכבת ומסובכת הצטיירה לו מציאות חיינו. בלשונו, שהייתה לעיתים מחוספסת ולעיתים בוטה, אבל תמיד ישירה ואמיתית – הוא אמר את הדברים.
דווקא משום כך, המסלול שהתווה היה כל כך אמיץ ומרגש. לא מתוך אשליות או תקוות שווא הוא החליט לצעוד קדימה. הוא הבין, מה שהיום יותר ויותר אנשים מוכנים לקבל, בזהירות המתחייבת, בידיעת הסיכונים והקשיים: אם אנחנו נחושים לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – עלינו לוותר, מחוסר ברירה ובייסורים גדולים, על חלקי מולדת, עליהם חלמנו במשך דורות של געגועים ותפילות, וגם על שכונות ערביות בירושלים, ולחזור לגרעין השטח שהוא מדינת ישראל עד 1967, עם התיקונים המתחייבים מהמציאות שנוצרה בינתיים, במינימום הבלתי נמנע, ולשוב למרחבים המוכרים שלנו, בגליל ובנגב, לבנות אותם, לנצל את הפוטנציאל האדיר הטמון באנרגיות הבלתי נדלות של העם הזה, לשלהב מחדש את כושר היצירה והיוזמה ולטפח ציונות חדשה, ריאלית, מפוכחת, אחראית ונועזת.
אין דבר קל יותר מלצייר בפני העם הישראלי את הקשיים הכרוכים בכך ואת הסכנות הטמונות במהלכים אלה, הם ברורים מאליהם. עוד נכונו לנו שנים רבות בטרם נגיע למנוחה ולנחלה עליה חלם גם רבין. אך, את ההכרעה חייבים לקבל עכשיו, ללא היסוס, בטרם המציאות שאיתה נתמודד תשתנה לחלוטין, והחלון הצר של הזדמנות לקבע בתודעה של עמנו ושל עמי העולם את דפוס הפתרון – יתפוגג לנגד עינינו.
המתנה מיותרת בקבלת ההחלטה על ידנו, תשנה את המאזן הרגיש של המערכת הבינלאומית אשר דבקה בשלב זה ברעיון שתי המדינות לשני העמים עם גבולות מוגדרים ומוסכמים שיזכו להכרה בינלאומית רשמית. אם חס וחלילה נתמהמה, אנו עלולים להפסיד את התמיכה ברעיון שתי המדינות. על האלטרנטיבה – מוטב שלא להרחיב. כל אחד מבין.
שלטון חדש שעלול להתבסס בשטחים הפלסטינים יהיה רדיקלי ובלתי נגיש לתהליכי המשא ומתן.
מדינת ישראל תאבד את ההזדמנות להנחיל לעולם כולו כעובדת יסוד את רעיון שתי המדינות ובכך להבטיח לתמיד, בגיבוי כל המוסדות העולמיים, את ההכרה בגבולותיה כמדינה יהודית.
זו אינה הכרעה קלה – אך היא חיונית. רבין כיוון אליה, בהיסוס, בספקנות אך מתוך הכרה פנימית עמוקה שאין לה תחליף. לפני 13 שנה הוא לא ניסח את הדברים – כפי שוודאי היה אומר אותם היום.
כשאני עומד כאן, מרכין את ראשי לפני קברו, אין לי ברירה אלא לומר את מה, שלפי דעתי, אני מאמין שהיה הוא אומר היום, לולא נפל בקרב.
אני יודע כי יש לא מעט אנשים, המביטים בי עכשיו וחושבים, שהגורל ייעד אותם לעמוד במקום הזה ולדבר כראש ממשלה, ובעוד מעט זמן יכריע הציבור הישראלי מי זה יהיה. אני כבר לא אהיה כאן במעמדי הפוליטי ובתפקיד הזה. לכן יש טעם והצדקה לעמוד, בנקודת הזמן הזו, ליד החלקה הקטנה והמיוחדת כל כך, שאותה חולק יצחק רבין עם לאה רעייתו זיכרם לברכה – רק אם אתה אומר את מה שהעם הזה באמת זקוק לו, ולא את מה שמישהו רוצה לשמוע - כמאמרו של הגדול והראשון בראשי ממשלותינו, דוד בן גוריון.
רגע האמת הגיע, אין אפשרות לברוח ממנו. אפשר להחמיץ אותו, אפשר לדחות אותו במחיר כבד לעוד הרבה שנים, שבהם ישפך דם ונתייסר כולנו במכאובים שלא יתנו מנוח לרבים בתוכנו. אך צריך להביט אליו ביושר, בזקיפות קומה ובאחריות.
אפשר להרבות דברים בזכרו, במורשתו ובאישיותו המיוחדת של יצחק רבין, אך אי אפשר לכבד את זכרו – מבלי לומר את האמת הזו, שהייתה אמת חייו, וגם הייתה האמת הטרגית של מותו.
אני נשבעתי לעצמי כי אכבד את זכרו של מנהיג זה, כשאומר את הדברים היחידים שגם ממרחק של זמן, נותנים משמעות להרצחו.
הכדורים שרצחו את רבין לא יכלו לעצור את המסלול ההיסטורי שהוביל. גם לאחר מותו – רבין ינצח וכל מי שילך בדרכו, יכבד את זכרו במעשיו, בהכרעותיו ובאומץ לומר את האמת.
|