צולם ע"י לע"מ

גבירתי שרת החינוך, הפרופ' יולי תמיר
ידידי מורט מנדל, יו"ר קרן מנדל
מנכ"לית משרד החינוך, הגב' שלומית עמיחי
נשיאת קרן מנדל ישראל, הגב' אנט הוכשטיין
מחנכים, אנשי אקדמיה, אורחים
"קהילת מנדל",
קהל נכבד,
מכון מנדל – שאת פעילותו אני מכיר לא מהיום – עוסק רבות בחיזוקה ובהעצמתה של מנהיגות חינוכית בקרב אנשי חינוך בארץ ובעולם.

אני מבקש לברך את יחידת הבוגרים בקרן מנדל אשר מארגנת את הכנס החשוב הזה, בסימן 60 שנות חינוך בישראל. אני מברך על כך שהכנס יעסוק פחות במה שהיה החינוך הישראלי מאז ועד היום, ויותר במה שהוא יכול להיות, אם רק נמשיך וניתן בידיו את הכלים הדרושים.

דווקא כאן, היום, במקום הזה, אני מבקש לייחד את דבריי לנושא העתיד החינוכי של תלמידי ישראל.
כשהגדרנו את שנת 2008 כשנה שבה יתחולל אצלנו מפנה בתחום החינוכי – האמנו שישראל יכולה להיות מדינה כזו.

מדינה שבה השקעה בחינוך היא עניין אסטרטגי, לא פחות מהשקעה שייעודה הצטיידות באמצעי הלחימה המתקדמים ביותר בעולם, או הקמת תשתיות אנרגיה תחבורה ומים.

היום, כשהשנה האזרחית עומדת בפני סיום וגם ימיה של הממשלה בראשותי אינם רבים עוד, אני יכול לומר שהשנה החולפת הייתה משמעותית ביותר בחייה של מערכת החינוך הישראלית מזה עשרות בשנים.

הייתה זו שנה בה הושקה תוכנית "התחלה טובה" העוסקת בגיל הרך ופועלת להכשרת אנשי מקצוע המתמחים בקבוצת הגיל שבין לידה ועד שש, להקמת מרכזים הוליסטיים  המיועדים לגיל הרך, להעצמת טיפות החלב, לעידוד ערים חזקות להשקעה בגיל הקריטי כל-כך להתפתחותו של כל אדם, הגיל בו מתעצבת אישיותו.

שנה בה הקצנו שני מיליארד שקלים נוספים לטובת החינוך, וזאת חרף מצוקות ואילוצים לא פשוטים. הקצאה זו נוספה לחמישה מיליארד שקלים אותם החלטנו להקצות לבניית 8,000 כיתות לימוד כדי לפתור אחת ולתמיד את המחסור והצפיפות במערכת. (וכמעט חצי מהן נבנות במגזר הלא יהודי כדי לסגור פער בלתי נסבל פרי מדיניות מוטעית במשך שנים).

שנה בה התנענו את "אופק חדש" והוצאנו לדרך רפורמה אמיתית בחינוך, במהלכה זוכים עובדי ההוראה לשיפור דרמטי בשכרם, במטרה לשפר את מעמד ההוראה, לשלב מורים איכותיים ולקדם את הישגי מערכת החינוך.

בינתיים, תוכנית זו מופעלת ב – 810 בתי ספר ברחבי המדינה, בשיתוף פעולה מופתי עם הסתדרות המורים בראשותו של יוסי וסרמן, יו"ר הסתדרות המורים.

אנו מצפים בכל לבנו שגם ארגון המורים בראשותו של רן ארז, יצטרף להסכם המפורט ויתן יד להרחבת "אופק חדש".

השנה כחלק "מאופק חדש" נוספו, במימון המדינה, אלפי שעות לימוד פרטניות – לתלמידים מתקשים ולתלמידים מצטיינים. שעות הלימוד הפרטניות, שהן לפעמים הבסיס להבדל המכריע ביכולת לקדם את הישגיהם של תלמידים חלשים ומצטיינים, חוללו מפנה בעניין זה.
השנה קידמנו  פרויקט שיבטיח מחשב צמוד ל-60 אלף מורים בישראל, לא רק מחשב לכל ילד, אלא: מחשב לכל מורה.

השנה המשכנו במימוש תוכנית מפורטת ליישום המלצותיה של ועדת שמיד לשיפור מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, והקדשנו לראשונה, תשומת לב רצינית  לסוגיה חשובה ורגישה זו, ואף תקצבנו אותה במאות מיליוני שקלים.

מעולם לא טרחה ממשלה להשקיע סכומים כאלה בטיפול במניעה, בגיל צעיר, לפני שנוצר הצורך להשקיע סכומים עצומים ורבים לאין ערוך כדי לתקן את מה שאפשר היה למנוע.

השנה החלטנו על העברת כחצי מיליארד שקלים נוספים לחינוך האקדמי, מתוך החשיבות הרבה שאנו מייחסים להשכלה הגבוהה, לטיפוח המצוינות בחברה הישראלית ולהחזרת מדענים וחוקרים הפועלים במוסדות אקדמיים ברחבי העולם.

מוסדות אקדמיים, מהמצוינים והעשירים ביותר בעולם, גדושים בחוקרים ישראלים, שסיימו לימודי דוקטורט, ומביאים הישגים מזהירים ולעתים מגיעים לסטנדרטים שסוללים את הדרך להתקדמות המדעית של העולם כולו. זהו מחדל ברמה לאומית שהמבריקים שבין החוקרים שלנו מעתיקים את פעולתם האקדמית והמחקרית לאוניברסיטאות ברחבי העולם.

לא יעלה על הדעת שנשלים עם עזיבתם של חוקרים מזהירים אלה, במקום לעשות מאמץ אדיר, גם אם הוא כרוך בהשקעת משאבים גדולה, כדי להחזיר אותם ארצה.

זו היתה שנה של שינוי אמיתי בחינוך שמספקת מדינת ישראל לגורם החשוב ביותר לקיומה – לילדיה, לעתידה. שנה שעל כל שנעשה בה ראוי גם להוקיר תודה והערכה לך, ידידתי, שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, על שותפות אמת ועל שיתוף פעולה שתוצאותיהם נוסכות בי גאווה רבה.

יולי, אני יודע כבר מה לא אעשה אחרי הבחירות, אבל אהיה שמח לראות אותך שוב כשרת חינוך בממשלה הבאה.

קהל נכבד,

אכן, בשנה האחרונה עשינו הרבה כדי לחלץ את מערכת החינוך, בכל הרמות, מן הדשדוש שבו הייתה שרויה, אך לצערי זה לא מספיק. האמת צריכה להיאמר: כברת דרך ארוכה עוד לפנינו. רק לפני כשבוע קיבלנו תזכורת מאד לא נעימה לכך: תוצאות נמוכות במבחני המיצ"ב של תלמידי ישראל.

כל מי שעוסק בחינוך – ובעניין הזה יש לכולכם יתרון על פניי – יודע כי אין די בתקציבים נדיבים ובמשאבים רבים כדי להביא לפריחה במערכת החינוך שלנו. שמעתי וגם קראתי לאחרונה, "כנראה בהשפעת הבחירות המתקרבות", מספר הצעות והבטחות לפריצת דרך משמעותית וכוללת בתחום.

אני, קהל נכבד, לא מאמין בפתרונות קסם לא ככלל ולא בהקשר זה בפרט.

 
אני מאמין בעבודה קשה, אני מאמין במחויבות עמוקה הן של הממשלה והן של מערכת החינוך לתהליך, אני מאמין בשינוי סדר העדיפויות הלאומי ביחס לחינוך, אני מאמין בחיזוק מעמד המורה אבל גם בחיזוק מעמד המנהל וסמכויותיו, אני מאמין שארגוני המורים ומערכת החינוך צריכים ויכולים לאחד ידיים,
אני יודע שאנו יכולים לעשות דברים אחרת. טוב יותר. מוצלח יותר.
 חינוך איננו אופנה מתחלפת, אין בו הוקוס פוקוס, ואין בו מקום לרפורמות מקיפות חדשות בכל שנתיים. התחלנו בדרך חדשה, עלינו להמשיך במסלול זה.

אני מבקש לפנות למורים, למחנכים ולמנהלי בתי הספר ולומר לכם:

בעיניי, איש חינוך הוא, בראש ובראשונה, מנהיג. הגננת העומדת בפני ילדי הגן, המורה הניצב בפני תלמידיו, המנהלת המובילה את מוריה ותלמידיה – כל אלו הם הם מנהיגים חינוכיים, והמדינה מחויבת לתת להם את הכלים להמשיך ולהנהיג, הן במובן החומרי והן במובן הערכי.

אלברט איינשטיין, מגדולי אנשי המדע בכל הזמנים, היטיב להגדיר את השילוב הזה, כשקבע את מטרתו של תהליך החינוך בעיניו:

"מטרת החינוך צריכה להיות: אנשים המצטיינים בעצמאות - במחשבה ובמעשה - ועם זאת רואים בשירות למען הכלל את משימת חייהם העיקרית", אמר איינשטיין.

אני יודע. לא קל לשנות. לא קל להשתנות. אבל שינוי הפרדיגמות והדפוסים שהיו קיימים במערכת החינוך הוא הכרח לעתיד ילדינו. עלינו לשאול את עצמנו שאלות אמיצות באשר לחינוך ילדינו:

האם בעולם גלובאלי, בו ילדינו מפליאים לנווט דרכם באוטוסטראדת המידע, עולם בו המידע נגיש כפי שלא היה מעולם - עלינו להתמקד במתן ידע או שמא במתן כלים לרכישת ידע והבנת משמעויותיו ?

האם הטכנולוגיה היא נחלתם של חלק מילדי ישראל או שמא עלינו לגשר באמצעותה בין פריפריות חברתיות וגיאוגרפיות, כך שתינתן הזדמנות שווה בחינוך לכל ילד בישראל ?

האם המורה הוא גורם להענקת ידע בלבד או שמא אדם בעל שליחות וחזון להענקת "כלים לחיים" לילדינו ?

וכשאני מדבר על שליחות ועל חזון כחלק בלתי נפרד מתכולתו של תרמיל הנישא על גבו של כל מחנך, אני מתכוון לחיזוק מתמיד של שורשינו הלאומיים, לטיפוח מתמיד של הקשר של כל אדם בישראל לעברו, למדינתו, לחובותיו כאזרח, לערכים של התנדבות ועזרה לזולת, לסולידריות של ממש בין רבדיה השונים של החברה הישראלית.

כשאני מדבר על ערכים, אני מתכוון לאלו שיזכירו לנו מיהם גיבוריה האמיתיים של חברה מתוקנת, ואותם, גבירותיי ורבותיי, לא תמצאו בתוכניות הריאליטי המוקרנות לנו מדי ערב בשעות צפיית השיא בערוצי הטלוויזיה !  התכניות הללו, תוכנן, והפופולריות העצומה להן הן זוכות מעוררות שאלות חברתיות נוקבות ובצידן תהיות נוגות.

אני מאמין בכל ליבי בשליחות שנטל על עצמו מורט מנדל, בסיועו של ידידי האהוב שהלך לעולמו, הפרופ' סימור פוקס ז"ל, ועתה בהנהלתה של אנט הוכשטיין. בשורה התחתונה, אין שום תחליף להנהגה המבוססת על דוגמא אישית.

אין מצויינות בחינוך, בלי מצויינות של המנהיגים את מערכת החינוך. אין בית ספר טוב, עם מנהל רע, אין כיתה מצטיינת עם מורה גרוע.

טיפוח מנהיגות בחינוך – הוא אפוא צעד חיוני לשדרוג מערכת החינוך. מכון מנדל תפס את השור בקרניו. מכון מנדל – הוא הדגם המובהק ביותר, לטיפוח המצוינות ברמת המנהיגות, שהוא הבסיס לכל שיפור בחינוך במדינת ישראל.

מערכת החינוך בישראל תחזור להמריא אל-על, אם מנהליה ומוריה ישתפרו. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בית ספר כושל ותלמידים נחשלים כאשר מוריהם מצטיינים ומנהלי בתי הספר מתעלים.
זהו מוקד פעילותו של מכון מנדל. כבר עתה, התרומה של מכון זה למערכת החינוך היא מרשימה ומעודדת. ואנחנו רק בראשית הדרך.

בעת האחרונה אנו בוחנים אפשרות לשיתוף פעולה עם קרן מנדל שמטרתו טיפוח המצוינות בשירות המדינה והכשרת עתודה ניהולית, ובתוך כך השקעה בפרויקט "עתידים- צוערים למינהל הציבורי". לשמחתי גם הפעם הביעו נציגי הקרן את הסכמתם העקרונית לבחינת המהלך ואני מבקש לשוב ולהודות להם על כך.

אני גאה לקרוא למורט וברברה מנדל ידידים שלי ובעיקר, אני גאה בתרומה האדירה שלהם לחינוך במדינת ישראל. 

מנהיגי חינוך יקרים,

כאיש צעיר, זכיתי להימנות במשך כשנה על ציבור מורי ישראל. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי, כשניצבתי בפעם הראשונה בפני תלמידיי בבית הספר האזורי ביישוב עמיקם.
למעלה מ - 40 שנה חלפו מאז היום הראשון ההוא באותה כתה קטנה, אך את התחושה שליוותה אותי כשראיתי כיצד נישאות לעברי אותן שמונה עשר זוגות עיניים וממתינות למוצא פי,  לא אשכח.

לא נדרשתי לשנה ההיא בעמיקם כדי להבין לימים עד כמה חשובה, משפיעה וגורלית היא מלאכתו של המחנך. הייתי ער לכך גם כתלמיד, גם כהורה וגם כראש עיר שהקדיש משאבים אדירים ותשומת לב רבה להעצמת החינוך בעירו.
זוהי משימה שאין נעלה ממנה. זוהי שליחות שאין מחייבת ממנה. ובדרך הזו פוסעת ממשלת ישראל, עקב בצד אגודל, לצידם של כל מי שהחינוך וההשכלה הם נשמת אפו.

נהוג לומר כי שיפור בחינוך לוקח זמן, הרבה זמן. לאו דווקא. אני מאמין בשינוי מהיר, ויהיה שינוי מהיר. השינוי במערכת החינוך יהיה מהיר יותר מהשינוי במערכת הפוליטית ובדפוסי הממשל בישראל שקלקולם הוא יסוד מכריע בחלק מהכישלונות שמאפילים על כל הישגינו.
ובנימה אישית – אני נפרד מכם, אך איני עוזב אתכם. אני מפנה את מקומי לאחרים. רבים מהם יהיו טובים, מסורים ואכפתיים, אף אחד לא יאהב אתכם יותר ממני.
שלום.