צולם ע"י לע"מ

אני לא הכנתי נאום כתוב מהסיבה הפשוטה שבאתי לומר דברים שאני מרגיש מן הלב לפורום שבהרבה מובנים אני חושב שהוא הפורום החשוב ביותר והמרכזי ביותר שיקבע את גורלה של מדינת ישראל.

אנחנו בממשלה יכולים לקבל החלטות, בהרכבים כאלה ואחרים, ולעתים ההחלטות קשות מנשוא. אבל אנחנו יכולים לקבל את ההחלטות הללו, בסופו של דבר, אם אנחנו יודעים שמאחרי ההחלטות הללו עומד צבא הגנה לישראל. אנחנו תמיד קוראים לצה"ל "צבא הגנה לישראל", בהרבה מאוד מקרים אנחנו מעדיפים לראות אותו כצבא ההתקפה לישראל. לא משום שאנחנו ששים להתקפות, לא משום שאנחנו ששים למלחמות, אבל משהמציאות הזאת נכפית עלינו ואנחנו צריכים להכריע לבצע משהו.

האופי הישראלי בכלל והאופי שאתם מקרינים והקרנתם לי בכל השלוש השנים האחרונות היה אופי של הסתערות קדימה ולא של בלימה. של תקיפה ולא של הגנה, של נחישות שרצה קדימה כדי לבצע את המשימה, ולא של היסוס, של התנגדות ושל חוסר ביטחון. ביטחון שאתם הפגנתם והאמון שאתם ידעתם להקרין כלפי חוץ היה בסיס הכוח שהיה לנו לקבל החלטות שבחלקן אולי אפשר לומר עליהן, לומר בזהירות, נשאיר להיסטוריה לומר את דברה. אבל היו גם החלטות מכריעות. מכריעות במובן הזה שבהיעדרן יכול להיות ששיווי המשקל הלאומי היה שונה מכפי שהוא, הולך ומתבהר ומצטלל בתמונת המצב הלאומית שלנו היום.

עכשיו, גבי, כמה תיקונים קלילים. אני הייתי המחזור הראשון בגולני, ב-1963, שעשה טירונות מפוצלת. החלק הראשון של הטירונות היה במחנה בן עמי, היחידי פה שיכול לזכור יותר טוב ממני זה אהוד, כי כולכם עוד לא חשבתם שתהיו בצבא כשאני התגייסתי ב-63'. עשו אז שלושה חודשים טירונות בגולני חטיבתית, היה בוסתן הגליל, ולאחר מכן התפזרנו לגדודים. הבעיה שהייתה לי ביד וברגל שיבשה לאחר מכן את המשך השירות שלי מנעה ממני להגיע לסיירת שכל כך רציתי להגיע אליה, ואחי היה קצין שם, עוד במלחמת סיני שהס' מ"מ שלו היה אלוף במילואים, ניר דרורי ז"ל, שאני מקווה שכבר בשבוע הקרוב נחנוך אמפיתיאטרון גדול לזכרו בטבריה ראוי לו. הוא היה מפקד אמיץ, לוחם גדול.
אבל זה לא הסתייע ואז הגעתי לגדוד 13, סמל המחלקה מילא את מקומו של הקצין שלא היה, קראו לו שלמה בן אבו, לימים שלמה בן עמי. הוא היה נוקשה מאוד והוא היה תקיף מאוד והוא היה נמרץ מאוד.
אני זוכר מצב בחורף, הייתי מחזור נובמבר, והיה מתישהו בימים האלה פברואר ראשית מרץ, בגליל, קר, היינו צריכים לחצות, ירד הרבה גשם והוא היה מאה אחוז. לא זכרתי אותו, 30 וכמה שנים עברו עד שיום אחד ישבנו, אני, ראש עיריית ירושלים, והוא שר לענייני ביטחון פנים, ונפגשנו לעתים קרובות במשך שנים. לא חיברתי אותו, הסתכלתי עליו ואמרתי לו שלמה אתה היית בגדוד 13 בגולני? והוא אומר לי כן. ב-63'-64? הוא אומר לי כן. היית המ"מ שלי. ככה סגרנו מעגל.

המ"פ שלי באותה פלוגה, היה אדם שגם שמו נודע ברבים לימים, לא כאיש צבא מובהק אבל הרפתקן צבאי, רון בן ישי, שכותב על ענייני צבא כל חייו. הוא היה המ"פ שלנו, של הפלוגה, בגדוד 13 בגולני. כל היתר היה מדויק, החבר'ה בגולני אז היו נהדרים. היו עוד הרבה מאוד סיפורים שקשורים בשמות שבמשך השנים נתקלנו בהם בתחומים שונים של העשייה הביטחונית הצבאית, התעשייתית, הציבורית בחייה של מדינת ישראל. הייתה לי חוויה מיוחדת במינה, ללכת לקורס קצינים כח"כ. זה היה פעם ראשונה יחידה שח"כ היה בקורס שבנוי בין היתר גם על משמעות וגם אפשרות של הדחה. אני זוכר שהרמטכ"ל היה אז רפול, משהו לא מצא חן בעיניו, הוא חשד שיש פה איזשהו טריק, ואז הוא הטיל על אלוף אמיר דרורי, שהיה ראש מע"ד, ובתוקף תפקידו כראש מע"ד הוא היה גם אחראי אז, זה היה בשנת 80-79. הוא היה אחראי על בה"ד 1 לזמן אותי אליו ע"מ לברר מה בדיוק אני פתאום מחפש בקורס קצינים. הוא ביקש מסגנו שיזמן אותי לפגישה. לסגנו של אמיר דרורי קראו אלי אולמרט.
הוא צלצל אלי ואמר לי תשמע האלוף רוצה לראות אותך, אמרתי שאני לא יכול, שביום ראשון בשמונה בבוקר אני צריך להתייצב בבסיס. זה היה אחרי ההכנה לקראת תחילת הקורס, אז תבקש מהאלוף שייתן לי אישור להגיע באיחור לבסיס, אחרת אני אודח בגלל שלא הגעתי בזמן. מפקד בה"ד אחד היה אז יאיא.
טוב, קיבלתי את האישור, הגעתי אל האלוף אמיר דרורי פה בקריה, שאל אותי למה אתה רוצה להיות קצין, אמרתי שר הביטחון עזר וייצמן אמר לי- אתה תהיה קצין. אני ממלא פקודה.

צולם ע"י לע"מ

זו הייתה חוויה מרגשת במיוחד משום שעשיתי אותה עם חיילים מסדיר, במשך ארבעה וחצי חודשים. האירוע החריג היחיד בכל הקורס היה כשהייתה הצבעה בכנסת והיה חשש שהממשלה תיפול ואז רה"מ הרים טלפון לרמטכ"ל, רפול, ואמר אני צריך את "איוד". זה היה מנחם בגין, ורפול התקשר ליאיא ואמר לו אני רוצה את אולמרט חי או מת. בעדיפות כמובן חי, אבל, בכל מקרה אני צריך אותו. ואז שילחו אותי לכנסת,  באתי מאובק, עם בגדי צבא, נתנו לי להצביע, הצבעתי אמון בממשלה, וחזרתי לחבר'ה בנבטים וסיימתי את הקורס הזה, ולאחר מכן עוד הזדמן לי לשרת בלבנון במסגרת ההתנדבות שארגן בנדה. בנדה, שהיה קצין צנחנים לשעבר, קטוע רגל, שארגן חבורה של מתנדבים שיסכימו ללוות שיירות. הייתה אז הבעיה של הפצצות המצרר, או הפצצות שהתפוצצו, מטעני הצד למיניהם. זה זיכה אותי בעוד הזדמנות של כמה שבועות עד שתפקידיי הציבוריים, במיוחד בכנסת ובממשלה לא נתנו לי את אפשרות להמשיך בזה.
אני לא אכנס לנוסטלגיה ואני לא אאריך, אני רוצה לומר לכם שלמדתי להכיר את הצבא מזווית מיוחדת.

התחלתי כשהרמטכ"ל היה דני חלוץ, איש יקר ואהוב ושר הביטחון היה עמיר פרץ, ששיתפתי איתו פעולה והערכתי אותו ואני מעריך אותו. לאחר מכן המשכתי עם רא"ל גבי אשכנזי שבסתר ליבי ידעתי וגם אמרתי לו שיום אחד הוא יהיה רמטכ"ל, כשהוא עזב את הצבא.  לא שידעתי מה יהיו הנסיבות ולא שידעתי שאני אהיה זה אביא את ההצעה למנות אותו כרמטכ"ל לאישור ממשלת ישראל.
בשלב יותר מאוחר אהוד ברק, גם רמטכ"ל לשעבר, גם שר ביטחון לשעבר וגם ראש ממשלה לשעבר הצטרף לממשלה ואני מודה  במה שאמר אהוד, שאנחנו מכירים שנות דור, לפני ולפנים במשך הרבה מאוד שנים וכשם שהוא עקב אחרי אני עקבתי אחריו מאז שהוא היה סגן אלוף ועד שהוא הגיע לדרגות הגבוהות ביותר של ניהול המערכות הצבאיות הביטחוניות והלאומיות שלנו. 
אבל בעיקר הכרתי דור חדש של מפקדים. מה לעשות, ממרומי גילי כולכם צעירים יותר.  כולכם שייכים לדור שגדל שנים רבות אחרי שאני התגייסתי לראשונה לצבא, וזה נכון לומר ואני אומר לכם כמי שהכיר את המקדים הבכירים והנערצים ביותר של צה"ל כמעט מהדור הראשון של המפקדים, לא תמיד בעת שהם מילאו את תפקידם, אבל לאורך השנים ועד היום- יש לצה"ל נבחרת מעולה נועזת, מתוחכמת, חכמה, שמכירה את המשימות שלה ובראשה עומד מפקד שלכל אורך דרכו הוכיח בראש ובראשונה ואולי זה הדבר החשוב ביותר הוא הוכיח אומץ לב אישי מנהיגות יכולת פיקוד מן המעלה הראשונה, שסללה את דרכו להגיע למקום הטבעי שהוא הגיע אליו- לעמוד בראש מערכות צבאות ישראל ולהיות המפקד העליון של הכוח הגדול ביותר שעומד לרשות עם ישראל בכל מערכה.

הרבה מאוד מוטל עליכם הרבה מאוד יהיה מוטל עליכם, לא בעוד שנים אולי אפילו בעוד חודשים ואלה לא דברים קלים הם דברים שקשורים אולי בליבה של הקיום של מדינת ישראל ואתם יודעים היטב, מי כמוכם יודעים, שאין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל חזקה, נועזת, נחושה, שיודעת ברגעים הנכונים לגלות חמלה וויתור ופשרה והבנה וסלחנות לכל מי שניצב מולה. אבל ברגעים הקריטיים יודעת לגלות תעוזה, נחישות ועוצמה שאין כמוהם.

נדמה שאין היום ספק למישהו מיריבינו וגם לידידנו שמדינת ישראל של היום וצה"ל של היום עם המפקדים האלה ועם המפקד שעומד בראשם הוא צבא חזק מאין כמוהו שידע לבצע כל משימה שתוטל עליו, כדי להביא לביטחון למדינת ישראל ולאזרחיה בכל גזרה שעליה אנחנו מופקדים, בכל חלק ממדינת ישראל שאנחנו אוהבים אותה כל כך ומגינים עליה כל כך.

משהו מהמסירות הזו קמצוץ מהאהבה הזו נתגלה בשבועות האחרונים במבצע, נכון שאנחנו הדרג המדיני החליט עליו, אבל החלטנו עליו בעצה אחת ובמחשבה אחת עם הדרג הצבאי. בראש ובראשונה הרמטכ"ל, שהבין שיש רגע שבו מדינה שמכבדת את עצמה, את אזרחיה ואת החובות הבסיסיות שלה חייבת לפעול בו כדי להגיד לאזרחיה שהם יוכלו לחיות כמו כל אזרח בכל מדינה אחרת אצל שכנינו או במקומות רחוקים.

אני חושב שאת עיקרה של המשימה הזאת צה"ל ביצע בשיתוף עם גורמים נוספים כמו שצריך עם שירות הביטחון בצורה יעילה מהירה מדויקת נכונה ומידתית וכל אלה שעמדו בקו הקדמי של המערכה הזאת ברשות אלוף פיקוד הדרום ומפקד האוגדה ומפקדי החטיבות והחיילים בהנחיית הפיקוד העליון ראויים להערכה ולברכה, כמו גם אלה ששייטו מלמעלה במדויק, במקצועיות שאין למעלה ממנה בשום מקום בעולם.