כבוד נשיא הטכניון, פרופ' יצחק אפלויג
כבוד שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר
כבוד ראש העיר חיפה, יונה יהב
ראש המועצה הלאומית לכלכלה, מנואל טרכטנברג
יור הועדה לתכנון ותקצוב, פרופ' שלמה גרוסמן
נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' צבי גליל
נשיאי האוניברסיטאות
יו"ר ועדת המכללות האקדמיות, פרופ' שוש ארד
המדען הראשי, פרופ' עודד אברמסקי
אורחים נכבדים

קודם כל אני רוצה לגלות לכם סוד או שניים. אחד, שבעצם הייתי נורא צריך לכעוס על יולי. מדוע? משום שהחלום שלי היה להיות ראש ממשלה ושר חינוך והיא שמטה ממני את האפשרות למלא את התפקיד הזה. אני לא אומר את זה סתם. כשנבחרתי לראשות עיריית ירושלים - בירושלים יש הכי הרבה תלמידים בארץ במערכת החינוך. יש 216 אלף תלמידים בירושלים. אמרתי שאני רוצה להיות ראש העיר ומחזיק תיק החינוך וכך עשיתי. אני לא הצטערתי על זה רגע אחד ומאוד רציתי שככה בקומבינציה הקואליציונית שתקום אני אהיה גם שר החינוך. אבל אז פתאום באה לי יולי תמיר ובאמת זה דבר נדיר שמישהי ראתה לעצמה כייעוד להיכנס לפוליטיקה כדי לעסוק בחינוך. אמנם היו לה את נתוני הרקע שהתאימו לעניין מכל הבחינות. גם המעורבות שלה במערכת החינוך וגם העובדה שהיא בעצמה חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה בישראל במשך הרבה שנים, ולכן היה יחסית קל לי לוותר. אבל לא נפרדתי מהמערכת ולא נפרדתי מהעיסוק בנושאים הללו וגם לא נפרדתי ממנה, ולא הצטערתי על אף אחת מהן. זה סוד אחד.

הסוד השני שהגיע הזמן שאני אספר אותו לאיציק אפלויג, אבל אני חושב שהוא יודע. שהוא דיבר עם קרן ברי לקבל את התרומה הזאת, אנג'ליקה התקשרה איתי ואמרה לי תשמע יש איזה פרופסור אחד מחיפה נראה לי קצת משיגנע ככה. הוא רוצה שאני אתרום עשרות מיליוני דולרים כדי להקים מערכת של ננו-טכנולוגיה. בערך באותם ימים באופן בלתי תלוי לחלוטין אריק שרון בא אליי ואמר לי.. תשמע תעשה לי טובה, מסתובב שמעון פרס, ומשגע אותי עם משהו, אני לא יודע מה זה, ננו-טכנולוגיה. תעשה לי טובה אני מודיע לו שאני ממנה אותך להיות האחראי מטעמי על ננו-טכנולוגיה וכל מה שהוא רוצה שידבר איתך על העניין הזה. אז פרס התחיל לדבר איתי ודיבר. אצל פרס זה לא הולך בעשרות מיליונים זה הולך בעשרות מיליארדים. אין שום בעיה צ'יק-צ'ק מארגן את המיליארדים וכו'. התחלתי להקשיב ולנסות להבין מה מסתתר מאחורי העניין הזה והתברר לי שזה עניין רציני מאוד. אז באה אליי אנג'ליקה ברי ואמרה לי תשמע יש פה פרופסור שמסתובב מהטכניון. אז קודם כל אנחנו מכירים כבר 40 שנה, כשאני למדתי פסיכולוגיה הוא למד כימיה.

ככל שלמדתי יותר על הננו-טכנולוגיה הבנתי שני דברים: א' שזה תחום שבו אנחנו יכולים לעשות פריצת דרך, וב' שנעשים בישראל מחקרים שהם מחקרים מובילים גם בקנה מידה עולמי. אז התחיל תהליך של הידברות שבמהלכו איציק הביא אליי גם את אורי סיוון שסיפר לי על המחקרים שהוא עושה בננו-טכנולוגיה. לימים למדתי שגם במכון ויצמן וגם באוניברסיטה העברית עושים מחקרים חשובים בתחומים הללו ובסופו של דבר הרעיון התגלגל לתוצאה שעליה דיבר איציק ומה שחשוב באמת זה שמדינת ישראל השקיעה בנושא הזה 250 מיליון דולר. רבותיי זה לא כסף קטן, כדי לקדם תחום אחד וישראל באמת מתחילה לגלות סימנים שהיא ממצה את הפוטנציאל שלה בתחום הזה והיא נדמה לי שבשעתו כשדובר על 20 המחקרים החשובים בעולם בתחום הננו-טכנולוגיה שפרסם ה'סאינטיפיק אמריקן' אז מבין 20 המחקרים החשובים בעולם בתחום הננו-טכנולוגיה מתנהלים בישראל שלושה, כלומר, שישית. אין שום קנה מידה להשוואה לגבי משקלה של ישראל באוכלוסיית העולם בהשוואה למשקל שלה בתחומי הפיתוח המדעי בתחומים מסוימים בעלי חשיבות אסטרטגית מן הסוג הזה ואני חושב שהממשלה שלנו רשאית להיות גאה.

ממשלות עושות ותורמות ומשקיעות ומשנות אורחות חיים. זה דבר אחד שקשור להשכלה הגבוהה. אני קיבלתי גם את ההחלטה לגבי השנה שאפשרה את פתיחת שנת הלימודים 515 מיליון ₪, 450 מיליון ₪ במסגרת הרגילה, 65 מיליון ₪ לפיתוח ולבנייה בכפוף לבנייה שלכם. זאת לא החלטה חשובה. זאת החלטה שהייתה דחופה בגלל שהייתה פתיחת שנת הלימודים והיו צריכים להכניס את העניין למסגרת.

החלטה החשובה באמת שקיבלנו בתחום מערכת החינוך היא בשלושה תחומים:
1, התכנית אופק חדש שמובילה אותה שרת החינוך. הרי אתם כולכם מבינים שהשאלה המכרעת היא ודיברתם איתי על זה היום איתי בשיחה שאחת הבעיות היא שאתם מקבלים בוגרי תיכון ברמה יותר נמוכה מהרמה שקיבלתם בעבר. אז הבעיה שלנו היא איך להפוך את בוגרי התיכון לתלמידים שעומדים בקנה המידה של הציפיות של היכולות האמיתיות של החברה הישראלית של הפוטנציאל האינטלקטואלי הרוחני והחדשני שבסופו של דבר איכשהו פורץ החוצה בשלבים הרבה יותר מאוחרים אבל הוא יכול לפרוץ בקנה מידה הרבה יותר גדול אם אנחנו נשקיע את המשאבים הנכונים. זה היה הדבר שהלהיב אותי בתכניות של יולי תמיר.

ההכרעה הגדולה הייתה ללכת על ההשקעה של מיליארדים רבים בעניין של תכנית אופק חדש בהסכם עם הסתדרות המורים. אגב אני צריך להגיד וזאת דוגמה. המנהיגות המקצועית של הסתדרות המורים של יוסי וסרמן הייתה מנהיגות אמיצה ומנהיגות עם יכולת לראות למרחוק ולא איזשהם מעכרים קטנים שמתעסקים באגורה פה אגורה שם, אלא הם שיתפו איתנו פעולה והם גם ייצגו עניין צודק. במדינה שבה משלמים פחות משכר המינימום למורה בוגר אוניברסיטה שמתחיל ללמד בכיתה א' לא יכולים לקיים מערכת חינוך טובה. אין על זה ויכוח. אי אפשר להביא מורים טובים שירוויחו פחות מ-3000 ש"ל שכר יסוד. אז הצד היוניוניסטי בעניין היה לו בסיס מוצק. אני חושב שאנחנו עשינו פה צעד מרחיק לכת.

השנה 810 בתי ספר הם חלק מתכנית אופק חדש. זה פריצת דרך היסטורית.

זה רק מראה שלפעמים צריך להעיז. בעמדות שאנחנו נמצאים בהן יולי, אני, מחר יהיו אנשים אחרים, בסוף המבחן האמיתי הוא המבחן של הנכונות להעיז, לקבל החלטות שנראות בלתי סבירות אבל שמסוגלות לתפוס את העתיד בהווה כדי להפוך את ההווה לעתיד. ואם לא נבין את זה לא נוכל לזוז קדימה. מדינת ישראל כולה היא היכולת לנצח כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הנסיבות בגלל דימיון, בגלל תעוזה, בגלל יצירתיות, בגלל אומץ.

בסוף זה תמיד היה בגלל אומץ. האומץ של בן גוריון להכריז על המדינה, האומץ שלנו להקים את המדינה, האומץ שלנו לפתוח אופקים חדשים בתחומים שאף פעם לא האמנו שאנחנו מסוגלים מדינה קטנה כמו שלנו 7 מיליון אנשים היום מוקפת שנאה, עוינות, אויבים שמאיימים על קיומה. מה שאפיין אותנו תמיד זה היכולת לעמוד באומץ ולא להיכנע, ואני חושב שכך אנחנו צריכים לעשות במערכת החינוך וההשכלה. שלושה דברים וכך לצערי אני צריך לסיים. הייתי שמח לדבר איתכם עוד ארוכות כי אלה הדברים שיקבעו באמת. 1 זה התכנית אופק חדש. 2 זה התכנית לעשות השלמה של בניית הכיתות, לשנות את כל מאזן בניית הכיתות במדינת ישראל תוך מתן דגש מיוחד דרך אגב לזכויות המיעוטים בישראל. זה סיפור אחר שאנחנו הממשלה הזאת עשתה בו יותר מכל ממשלה אחרת במשך 60 שנה, ואני לא רוצה לומר את זה כלאחר יד, בתחום של היחסים עם האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. מי שלא מבין שאם לא נדע לחיות בשלום עם מיליון ו-200 אלף ערבים שחיים במדינת ישראל לא נדע לחיות בשלום עם ערבים שחיים מחוץ למדינת ישראל והם שכנים של מדינת ישראל, לא מבין איפה אנחנו חיים, לא מבין את המציאות, לא מבין את האילוצים, לא מבין את הסכנות, לא מבין את המורכבויות ולא מבין את התוצאות שהיו עלולות לנבוע מזה. אני עשיתי מאמץ אדיר לפתח דיאלוג עם האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אחד מהדברים האלה זה ש-40% מהכיתות שנבנות במסגרת התכנית ה-5 שנתית שתיגמר בשנת 2011 של 8000 כיתות, 40% מהן נבנות במגזר הלא יהודי במדינת ישראל. זה חלק מהעניין הזה. אז זה נושא שני. נושא שלישי זה הטיפול בילדים בגיל הרך ובסיכון. פה אני מודה ומתוודה יושב פה פרופ' בן זאב מאוניברסיטת חיפה, נשיא אוניברסיטת חיפה שהאוניברסיטה שלו הייתה מעורבת בעניין הזה באופן מאוד אקטיבי במסגרת הרעיונות שאשתי העלתה, שהיא בהחלט ככה הייתה הכוח המניע והיוזם והנותן השראה. אנחנו משקיעים היום בילדים בסיכון ובילדים בגיל הרך יותר מאשר אי פעם הושקע. מה זה יותר? אנחנו משקיעים אף פעם לא השקיעו. אף פעם לא השקיעו בגיל הרך. מי כמוכם יודע, יושבים פה גם פסיכולוגים, הגיל הקובע הגיל הקריטי לעיצוב האישיות להתפתחות האישיות זה בין גיל לידה לגיל 3. תחשבו על זה שאנחנו מדברים על הכשרת מורים לכיתה א', בוגרת סמינר כזה ובוגרת סמינר אחר, רק במה אנחנו לא הכשרנו? לילדים שלנו בפעוטונים. בגיל שנתיים שלחנו את הילדים שלנו למישהי שאין לה הכשרה, ובגיל 15 היינו צריכים להשקיע משאבים אדירים של מדינת ישראל כדי לנסות להציל את הילדים האלה שאילו היינו מטפלים בהם כהלכה, מאבחנים אותם, בודקים אותם, בודקים מה קורה במשפחה שלהם, מה קורה ביחסים בין ההורים, מה קורה בין היחסים בין ההורים ובין האחים, כמה ילדים יש במשפחה, מה צפיפות המגורים שלהם, מה הלקויות שלהם, מה היכולות שלהם, מה ההצטיינויות שלהם? יכול להיות שיש מישהו שהוא גאון במתמטיקה, שהוא מסוגל להיות נובליסט יום אחד אבל כשהוא לומד בכיתה שלו בתנאים שהוא לומד בהם התוצאה היא שהוא יהפוך אולי לעבריין צעיר אבל הוא אפילו לא ימצה את היכולות שלו בתחום שהוא מצטיין בהם בגלל חוסר היכולת שלו להתאים עצמו לנורמות של הסביבה שלו כי אף אחד לא הבחין ביכולות שלו, יכולות לגרום לתוצאות הפוכות וכדומה. את כל זה צריך לעשות. מדינת ישראל לא עשתה אף פעם, היא עושה את זה היום. היא משקיעה מאות מיליוני שקלים בילדים בסיכון, לא השקענו בזה אף פעם. אז אני יודע מדברים על השלום ויכולתי לתת לכם פה עכשיו הרצאה על השלום תאמינו לי די טובה אבל בדברים האלה אף אחד לא מזכיר אותם. אני גאה בהם כי הממשלה שלי עשתה אותם. היא עשתה אותם בין היתר כי הייתה לי שותפה טובה שהיה אכפת לה ושהיה לה את העוז לחשוב ואת האופקים להבין, וזאת הפרופ' יולי תמיר. היו לי עוד שותפים שאני נהניתי לעבוד איתם וזה ראשי הערים. יונה הוא רק דוגמא אחת אבל ראשי ערים רבים בכל הארץ. אנשים בארץ לא מבינים שסוכני הביצוע הטובים ביותר במדינת ישראל זה לא משרדי הממשלה שהם מלאי בירוקרטיה ועוד ימשיכו להיות מלאי בירוקרטיה עד שיום אחד אנחנו נתעורר למציאות שבה הממשלה בישראל תקבל גם סמכות למשול. בינתיים מי שעושה את זה ביעילות זה ראשי הערים והם היו שותפים מצוינים לחלק ניכר מהרפורמות שעשינו.

רבותיי, זה מתחיל בגיל לידה, זה ממשיך בכיתה א', זה ממשיך בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה וזה מגיע לשיאו אצלכם. בסוף העיצוב דמותה של מדינת ישראל כמדינת איכות, כמדינה מובילה, כמדינה שהעוצמה המדעית שלה, החינוכית שלה היא בעצם הבסיס לכל ההישגים שלה – כל זה בסוף מתרכז במקומות שאתם נמצאים גם באוניברסיטאות גם במכוני המחקר וגם במכללות כל אחד בזווית שלו, כל אחד בהיבט שלו, כל אחד בתרומה שלו. אני גאה בכם, אני גאה להסתובב במקומות שונים כולל במקומות שונים בעולם ולומר בכל זאת אני יודע מבחני מיצ"ב כאלה ומבחני מיצ"ב אחרים בסוף בחדשנות אנחנו מובילים, בפטנטים אנחנו מובילים, במחקרים חשובים אנחנו מובילים, במדענים חשובים אנחנו מובילים, אפילו כבר במספר הנובליסטים יחסית לאוכלוסייה אולי אנחנו מובילים. כל זה, זה מקור לגאווה אבל זה גם מקור של אתגר, תמרור של אזהרה וסימן דרך שאני מקווה שכל ממשלה שתבוא למדינת ישראל תדע להתמודד איתו. בינתיים אני שומע שמדברים על תיקים, זה חשוב דרך אגב אל תזלזלו בזה, אבל מה שהרבה יותר חשוב זה מה הם יעשו. אני מאחל להם שהם יעשו בתחומים האלה את מה שאנחנו התחלנו ואם הם ימשיכו נגיע רחוק ובעיקר נלך קדימה.

תודה רבה.