גברתי היו"ר,
גב' מנחמיה המר,
בני משפחת המר ילדיו, כלתו, חתנו ונכדיו,
חברי כנסת נכבדים,

זבולון המר – היה חבר שלי, לפני שהיה חבר כנסת והרבה אחרי שהספיק לטלטל את הפוליטיקה הישראלית, להסעיר את שלוותה – ולשנות את דפוסי פעילותה.

בשלושים ותשע השנים שבהן אני בא ויוצא מן הבניין הזה, היו לי הרבה שותפים פוליטיים, הייתי נתון באין ספור מחלוקות, התנסיתי בסערות ודרמות ובוויכוחים היסטוריים – וראיתי בחדר הזה דמויות שאחדות מהן כבר הפכו לחלק מן ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל, היו לי מעט מאוד חברים.

 זבולון היה כזה, ולכן – עשר השנים שחלפו מאז מותו, והחדשים הקשים שקדמו לו, הטביעו גם בי חותם בל יימחה. מותו כחייו. נוכחותו כהעדרו, פעילותו – כשקט הזה שהשתחרר מאז שהלך: כל אלה – השאירו עלינו רושם וסייעו לעצב את תפיסת ההתנהלות שלנו – בחיים הציבוריים.

בראשית, הקימו זבולון ואיתו יהודה בן מאיר, דני ורמוס, מיכה ינון ועוד חברים את צעירי המפד"ל. צעירי המפד"ל הפכו להיות הגורם המתסיס והמהפכני ביותר בחיים הפוליטיים של ישראל בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים.

במידה רבה – צעירי המפד"ל שינו את אופייה של מפלגתם – שינוי שהשתלב בתהליך שהפך את פניה של הפוליטיקה הישראלית לתמיד.

זבולון היה המנהיג הבלתי מעורער, יהודה היה יד ימינו – ואיתם דור שלם של צעירים, נלהבים, מסורים, נבונים, שלא רצו להשלים עם הגבולות שפעם הגדירה המפד"ל לעצמה וגם לא עם הגבולות שמדינת ישראל חשבה שהיו נכונים לזמנם.

הם שינו את אופייה של המפד"ל – ממפלגה שייצגה את המרכז הפוליטי, המאוזן, המאופק, השומר על אופייה היהודי של המדינה, המגן על מורשתה ההיסטורית – אך מציב גדרות ברורים ביותר של סובלנות ושל פשרה, כן גם פשרה טריטוריאלית – והפכו אותה לחיל החלוץ של תנועת ההתיישבות שפרצה גבולות ויצרה עובדות ששינו את פניה של הארץ.

ככל שהבשיל, ככל שהרחיב את תמונת עולמו – כן למד זבולון המר את סוד האיפוק והריסון הפוליטי.

אמנם הוא לא עשה סיבוב שלם – ולא חזר לנקודת המוצא ההיסטורית של המפד"ל כפי שהייתה בהנהגתם של ח.מ שפירא ויוסף בורג זכרו לברכה – אך הוא הבין שיש גבולות שאסור לחצות אותם, ואולי בסתר לבו קצת הצטער ששמט את השליטה המוחלטת על הרסן של הצעירים שהרחיקו לכת, יותר מן הרצוי, יותר מן הראוי, יותר מן הנכון לגבי עתידה ואופייה של מדינת ישראל כמדינה שמקרינה סובלנות, התחשבות בזולת, שיש בה חמלה לשכן הגר לידה ולמי שבתוכה, מדינה שיודעת שאין דרך שבה אפשר יהיה לשמור על אופייה היהודי, גם על הדמוקרטיה שהיא חלק ממורשתה המוסרית וגם על כל השטחים – שזבולון ידע שהם חלק מארץ ישראל ההיסטורית שנשבע להגן עליה.

זבולון ידע את סוד הפשרה ואת מכאוביה. הוא היה בשל להוביל לפשרה – והיה נכון לשאת במצוקות הפוליטיות והאישיות שגזרה.

זבולון המר לא היה איש תם, אף שנראה היה ככזה. הוא ידע שחיים פוליטיים מחייבים לא מעט תמרונים – והוא ידע לנווט אותם בפקחות, אף בערמומיות, שהיטיב להסתירה במיוחד מפני מי שלא הכירו מקרוב.

אך סוד כוחו היה המחויבות העמוקה שלו לאנשים, לשותפים, לחברים – שיחד אתם בנה את מסלול חייו הפוליטיים, ומחברותם אליו ומחברותו אליהם – שאב את כוחו עד שהפך להיות מנהיג המפד"ל ודמות קובעת בחיים הפוליטיים הלאומיים.

לי – הוא היה קצת שותף לדרך ובן שיח לספקות ולחששות, ובעיקר: חבר תומך מקרין ח¬ֹם אנושי ונאמנות.

זבולון – היה סֶמֶל לצעירי המפד"ל. הוא עבר מסלול חיים פוליטי שלם, הטביע את חותמו על מערכת החינוך והנחיל לה ערכים של יהדות, של אהבת הארץ ושל סובלנות – שהלכו ונשחקו מאז עזב אותנו.

הוא נפטר מן העולם כמנהיג המפד"ל, אף שאף פעם לא חדל להיות מצעיריה.

חבל שלא הספיק להזקין בראשותה – אולי גם המפד"ל וגם אנחנו היינו נראים אחרת, טוב יותר.

יהי זכרו ברוך.