אני שואל את עצמי מעת לעת מדוע אזרחי ישראל לא יכולים ליהנות ממה שנהנים אזרחי מדינות אחרות בחוץ לארץ. אתה בא למדינות מפותחות כמו שלנו, וחלקן אפילו פחות מפותחות, ואתה יכול לנוע במהירות בכבישים, וברשת רכבות, ולהגיע ממקום למקום במדינות שהן גדולות משלנו בהרבה.

במדינת ישראל אתה תקוע בפקקים על הכבישים. פעמים רבות לאזרחים פשוט "נגמר הכביש". אתה מגיע אחרי משאית ואתה לא יכול לנוע. יש גם כבישים שהם פחות בטיחותיים בדרום ובצפון וקורים אסונות מחרידים. אני שואל את עצמי מדוע הדבר הזה חייב להימשך ככה, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. אני חושב שזה לא צריך להיות ככה.

הגיע הזמן לשנות את זה ולהפוך את מדינת ישראל למדינה של המאה ה-21, עם רשת תחבורתית מודרנית של כבישים מהירים ורכבות. זו בעצם ההצעה של תוכנית "מחבר-ישראל", נתיבי ישראל, בהם אנחנו פשוט מחברים את הארץ. המדינה שלנו היא אחת מהמדינות הקטנות בעולם. אין שום סיבה שנחיה פה עם רשת מיושנת של תחבורה, כשאנו יכולים בנקל בתכנון רב שנתי להפוך את המדינה לאחת המדינות המתקדמות, המחוברות, המרושתות בעולם.

הדגש הוא על המילה רשת תחבורה מהירה ברחבי הארץ. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעלות על כביש בקרית שמונה ולנסוע ללא רמזור עד דרום הארץ. באותה מידה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעלות על רכבת בכל מקום בארץ ולהגיע לכל חלקיה. הדבר הזה נעשה במדינות אחרות שהן הרבה יותר קטנות מאיתנו. משום מה הדבר מתעכב ומתעכב במדינת ישראל.

אני חושב שהרישות של הארץ ברשת תחבורה ארצית זה הרעיון הראשון והמכונן של מה שאנחנו עושים כאן. לדבר הזה יש שתי השלכות מיידיות – השלכה חברתית והשלכה כלכלית.

ההשלכה החברתית היא צמצום פערים ומתן שוויון הזדמנויות חברתי, משום שבבת אחת אנחנו מקרבים את הנגב ואת הגליל למרכז הארץ, ואת מרכז הארץ לנגב ולגליל. אנחנו מאפשרים לאנשים לנוע וגם לגור ולעבוד במקומות השונים, ולהתנייע במהירות.

המרחקים בארץ אינם גדולים. אנחנו בסופו של דבר נגיע למצב שרוב אזרחי ישראל יחיו בטווח של שעה מת"א, והשאר יגורו כמעט כולם בטווח של שעתיים. אלו מרחקים קטנים, והדבר הזה מייצר אינטגרציה חברתית, הוא סוגר פערים. הוא מייצר מדינה אחת במקום שלוש מדינות – מדינת גוש דן, עם אולי איזו שלוחה בירושלים, מדינת הנגב ומדינת הגליל. אנחנו רוצים מדינה אחת שיש בה שוויון הזדמנויות לכולם.

הדבר השני זה המנוע הכלכלי רב העוצמה שאנחנו מקבלים ע"י פתיחת הצפון והדרום לפיתוח, גם באמצעות הכבישים המהירים והרכבות, גם באמצעות הפתיחות של הקרקע, דבר שכבר ביצענו, גם באמצעות דבר נוסף שיגיע בקרוב מאוד וזה הרפורמה בחוקי התכנון והבנייה כדי לצאת מהמצב שבישראל הכל תקוע ופקוק.

אני רוצה בקיצור נמרץ להראות לכם את שלבי ההתפתחות של החזון הזה. עד 2004 היינו ברשת תחבורתית של חדרה וגדרה. היינו בפרוזדור צר לאורך כביש החוף, שבו היה כביש מהיר אחד עם שדירה שנייה שהוקמה. אבל למעשה השדרה התחבורתית, שהיא פחות או יותר מודרנית, הייתה מוגבלת לשרוול הצר והקצר הזה.

משנת 2004, עם כניסתי לאוצר, עד שנת 2010 התווינו תוכנית תחבורתית שפרסה את השדרה של חדרה-גדרה, הביאה אותה עד יוקנעם והביאה אותה עד בית קמה. אתם יכולים לבחון את הדבר הזה היום באמצעות כביש 6 וגם בפריסה נוספת של תחבורה. זה מה שנעשה עד היום.

היום אנחנו מדברים על שני שלבים נוספים:
בעשור הקרוב הרחבת ופריסת רשת התחבורה לכרמיאל, לבית שאן, לבאר שבע, כמובן גם לצומת כברי ונהריה דרך כביש 6. כלומר אנחנו פורסים גם את רשת הכבישים המהירים והרכבות עמוק לתוך הגליל וגם לבאר שבע ואף דרומה מבאר שבע. את זה אנחנו עושים מייד. אנחנו מוציאים לפועל תוכניות שהן זמינות, ובמקביל אנחנו עורכים גם תכנון מפורט שיאפשר לנו בעשור הבא לפרוס רשת של רכבות מקריית שמונה עד אילת.

אלו תהליכים שמתבצעים, אנחנו לא מעכבים שום דבר בחזון הזה, אנחנו מתקדמים צעד צעד. ההקצאה הכספית כרגע מתייחסת לעשר השנים הקרובות, אבל למעשה אנחנו מכינים את התשתית להשלמת הרשת הארצית גם בעשור הבא.

אני מראש אומר לכם שיכול להיות מאוד שאנחנו נחליט לקצר את התהליך, שזה לא יקח 20 שנים. זה יכול לקחת 15 שנים ואפילו פחות. אנחנו כרגע יוצאים לדרך, ותוך ארבע שנים תושלם כל פעולת התכנון המפורטת. באותה עת אנחנו נחליט לגבי מה שקורה מעבר ל-2010, ויכול להיות שהתוכנית הזאת תתכווץ.

בכל מקרה, במה שאנחנו מציגים היום, בעשור הזה ובעשור הבא, מדינת ישראל תהיה מרושתת בכבישים מהירים וברכבות, ואני חושב שזו בשורה  לכל אזרחי ישראל, גם בקירוב הפריפריה, גם ביצירת מנוע כלכלי, גם ביצירת שוויון הזדמנויות חברתי לכולם, וגם במתן אפשרות לאזרחי ישראל ליהנות ולא להתייסר בכבישי ונתיבי התחבורה בארץ.

שר האוצר היה מעורב בתוכנית באופן אינטימי, עד הבוקר אפילו. אנחנו כל הזמן מדברים איתו, וימשיכו גם לדבר איתו. עד ישיבת הממשלה יש כמה פרטים שעדיין דנים בהם לקראת קבלת ההחלטה בממשלה.

אני רוצה לספר לכם, נכנסתי למשרד ראש הממשלה וביקשתי מישראל לכהן כשר התחבורה. השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה מה קורה עם הרכבת לירושלים? עכשיו אני פחות נתקע בכבישים, אבל הייתי כאחד האדם במשך שנים, וראיתי שאי אפשר לנסוע לירושלים. אתה פשוט נתקע בפקקים אין סופיים. אם כי הרבה דברים שהחלטנו ב-2003-2004 יושמו בכביש 431 וגם כביש הכניסה למודיעין שהוריד קצת מהנפח. בכל זאת, זה לא עומד בצרכים. זכרתי שאנחנו אישרנו תוכנית לרכבת די מהירה בין ת"א לירושלים שהייתה מביאה אותך מארלוזרוב לבנייני האומה ב-28 דקות. היה חזון גדול, ואני שואל מה קרה עם זה? אומרים לי: יש רכבת, היא מגיעה להר ליד לטרון והיא נעצרת. עשו את כל העבודה הזו, זה מגיע להר וזה נעצר. שאלתי אותם למה זה נעצר? ענו לי שאין מקדח. הם החזירו אותו בגלל שהם נתקעו. למה הם נתקעו? בגלל שביל מילוט. אני אגיד לך משהו. אני נורא כעסתי. יש דבר אחד שמעלה את הסעיף – בירוקרטיה. שאלתי מה קורה כאן? איך יכול להיות שהרכבת הזו שאנחנו תקצבנו אותה כשהיינו במשבר תקציבי קשה מאוד - אני שילשתי את תקציב הרכבת - איך יכול להיות שהדבר המרכזי הזה חיבור הבירה שלנו, ירושלים, לשפלה, אני אומר איך זה נעצר? אמרו לי: עובדה, נעצר. אמרתי: טוב, אנחנו חזרנו, חזרנו ואנחנו מחזירים. הטלתי על ישראל לפתור את הפלונטר, והוא פתר את זה. עכשיו זה מתקדם. אני רוצה שתדעו – אנחנו לא רק עושים, אנחנו גם מדברים. זה בביצוע.

אני צריך לרכז את הכעס. אני אומר לכם, הבירוקרטיה הזו תוקעת את המדינה, תרתי משמע. היא תוקעת בפקקים, גם במרכז, לא נותנת לנו להגיע לגליל ולנגב, לא נותנת לנו לחבר את אזרחי ישראל. יוצרת כאן כמה מדינות סוג ב' ומדינת סוג א', שגם היא נתקעת. אין לזה שום הצדקה, ותמיד יש הסברים מלומדים כאלה ואחרים, למה אנחנו צריכים להישאר ברמה תחבורתית של מדינה באמצע המאה ה-20. למה? אנחנו בתחילת המאה ה-21, הגיע הזמן לחבר את המדינה ברשת תחבורתית. אני מברך על כך שישראל ואורי ואייל מסייעים לי. גם האוצר ושאר האגפים של ממשלה ירתמו לעניין הזה. אני אגיד לכם למה הם יירתמו. אל"ף, כי אני רוצה את זה, אני חושב שזה נכון. כשהייתי במצבים קודמים וחשבתי שצריך לקדם את הדברים האלה הם התקדמו. עכשיו חזרנו והם יקודמו.

אנחנו בעצם מדברים על חילוץ פקקים. אני רוצה להמחיש לכם, זה חשוב לי, אנחנו מחלצים פקקים. מה זה אומר? יש את הפקק, למשל, של צינור הגז. אגב, יש שם גם נתיבים תחבורתיים. הדבר הזה היה תקוע חודשים ארוכים, ואנחנו קיבלנו החלטה, אייל הוביל את המהלך הזה, וזה עומד להיפתר. אנחנו נעביר שם צינור גז ונוריד את הזיהום במפרץ חיפה ונגרום להוזלה. זה מעביר את כביש 6 צפונה. הדבר הזה מחייב התגייסות קודם כל של ראש הממשלה. צריך להעביר את המשרדים והגורמים השונים תחת גג אחד, לפרוץ את המחסום ולחלץ את הפקק. הדוגמה השנייה היא שהייתי עם שר התחבורה בצומת המוביל, ועברנו בכביש המזלג המזרחי ויש קטעים שצריך לתכנן אותם. התכנון נתקע הרבה פעמים בגלל ההפקעות. אז שינינו את החוק, ועכשיו אנחנו יכולים להפקיע קרקעות לצרכי כבישים ורכבות במהירות רבה מאוד. החוק הזה עבר בשקט, זה חוק מהפכני. אלה הצעדים. לא רק התוויית התוכנית ותקצובה, אלא גם פריצת החומות הבירוקרטיות שמעכבות ולא נותנות לנו לפתח את המדינה. החזון שלי הוא מאוד ברור – אנחנו נחבר את כל המדינה הזו ברשת תחבורתית ואזרחי ישראל יוכלו לנוע במדינה הקטנה שלנו במהירות. היא לא צריכה להיות מדינה שלוקח שעות ארוכות להגיע מקצה אחד לשני. הדבר הזה ישנה את פני המדינה. דמיינו לכם נתיבי תחבורה, גם כבישים וגם רכבות, מהצפון ועד הדרום. מקריית שמונה ועד אילת. לשם אנחנו הולכים ואנחנו נעשה את זה.

שר האוצר הוא שותף מלא. הוא באמת העיר כמה הערות, וההערות האלה היו חשובות. אנחנו התרכזנו בעשר השנים הראשונות של התוכנית ויצרנו את הכלים להוציא את החזון הזה אל הפועל ללא שום עיכוב. כל דבר שניתן ליישם אותו -מיישמים. כל דבר שצריך לתכנן אותו - אנחנו מתכננים. בסופו של דבר מה שיוצא פה זה התשתית התכנונית והמעשית לפרוס רשת תחבורה ארצית, גם רכבות וגם כבישים.

אתם יודעים שאני מאוד מעריך את הרצל, ותמיד מתרשם ומתפעם כל פעם מחדש מיכולת הראייה שלו. לא רק החיזוי שלו, אלא מה הוא רצה לכונן פה. רבים מהדברים שהוא דיבר עליהם באו לידי מימוש, אבל חלק מהם עדיין לא בא לידי מימוש. אחד הדברים שהרצל דיבר עליהם זה רכבות בארץ. הוא אמר: לא הנוסעים מביאים את הרכבת, הרכבת מביאה את הנוסעים. אנחנו מדינה כל כך קטנה. כמעט בכל מקום ששמנו רכבת היא הביאה את הנוסעים. אני חושב שאנחנו יכולים לחבר את המדינה הקטנה שלנו, ולאפשר לאנשים לנוע לכל אורכה ולרוחבה. אין שום סיבה שניתקע בפרוזדור צר בפקק אינסופי. אנחנו הולכים לחלץ את הפקקים ולחבר את מדינת ישראל למדינה אחת.

תודה רבה לכם.