- הדיון של היום יוצא דופן בהשוואה לנושאים שעולים בישיבות הממשלה מדי שבוע.
- לא מתבקשת כאן הכרעה פוליטית או מפלגתית, כי אם: הכרעה אישית מוסרית.
- הממשלה מתבקשת, כל אחד מחבריה חייב, לנתק את עצמו מהדיון הציבורי, מכותרות העיתונים, מהפניות האישיות שנעשו אליו ולעסוק בחשבון הנפש האישי והקולקטיבי שלנו כאזרחים במדינה.
- אני מבקש להבהיר באופן החד ביותר: גישתנו לשחרור חטופים חיים חייבת להיות שונה מגישתנו להשבת חיילים שאינם יותר בין החיים.

העובדות הוצגו בפניכם והן ידועות מזה זמן:
א. ככל הידוע לנו – שני חיילנו, אודי גולדווסר ואלדד רגב – אינם חיים.

ב. ככל שידוע לנו הם נהרגו בעת פעולת החטיפה או מתו מפצעיהם סמוך לאחר התרחשותה.

ג. קרוב לודאי שפעולה החטיפה שהביאה למותם הייתה מלכתחילה מבוססת על הרצון של חיזבאללה להביא לשחרורו של סמיר קונטאר.  וזאת בידיעה שאין ברצונם או ביכולתם לעמוד בהתחייבות שהייתה בהסכם הקודם בדבר מסירת הפרטים על רון ארד.

בהקשר זה ברצוני להעיר:
יש הבדל יסודי בידיעה שיש לנו על גורלם של אודי ואלדד בהשוואה לגורלו של רון ארד.
גם למעלה מ-20 שנה לאחר היעלמותו של רון – אין לנו מידע ודאי על מה קרה לו בכלל. הדו"ח שנמסר אינו משפר מצב זה, גם אם לפי חוות דעת,  על בסיס קריאה שטחית של המתווך, דו"ח זה מפורט יותר מהדוחות הקודמים. מענה חד משמעי הוא לא נותן לנו.

לעומת זאת – אנו יודעים מה קרה לאודי ואלדד. ההחלטה להביא העניין להכרעה הלכתית – נולדה מתוך שלל הידיעות שהצטברו אצלנו לגביהם.

החלטה זו –  התחילה בפניה של עופר דקל, הממונה על הטיפול בעניין. היא עברה תהליכי בדיקה של גופי המודיעין שלנו , וועדה מיוחדת של בכירי הגופים המודיעיניים עסקה בכך והגיעה למסקנה פה אחד.  זו אומצה על ידי ועדת ראשי השירותים וגם על ידי הרמטכ"ל שהעבירה כדין לטיפול הרב הצבאי הראשי.

יתכן שאלמלא יוזמה זו שפרטיה היו ידועים גם למתווך וגם לחיזבאללה, היה המו"מ ממשיך להתנהל ואולי היה מסתיים אחרת. אינני יודע.
אולם: השאלה, אחת השאלות הרלוונטיות עתה עבורנו, האם נכון לאמץ  את מתווה העסקה שפרטיו היו בחלקם המכריע ידועים כבר,  או להשלים את התהליך ההלכתי שיסתיים בהכרזה כי אודי ואלדד  הם חללים. אך אם נלך במתווה הזה ימשיך הספק לנקר כולל האפשרות לניתוק מהם להרבה הרבה שנים, כפי שאירע בפרשת רון ארד.

- הדרמה הזו, חייבים להזכיר, בניגוד לטענות שנשמעו בפרשת ארד, העסיקה אותנו  תוך כדי הלחימה בלבנון וכל הזמן מאז.

- ההתעקשות על ההחלטה  1701 הכוללת התייחסות מפורשת להחזרת החטופים .

- הדרישה להפעיל מיד מנגנון של מזכיר האו"ם כדי להביא לפעולה שתסייע בחילוץ החטופים.

 - הפעלת מתווך מטעם מזכיר האו"ם.

- מינוי ממונה מיוחד מטעמי – עופר דקל, שלא הרפה
מהתעסקות אינטנסיבית, בלתי פוסקת, חסרת תקדים בעניין.

- אין ספור פגישות במקומות שונים בעולם – כדי להפעיל כל גורם שיכול היה לסייע בפתרון הסוגיה הזו.

- בצד מפגשים עם בני המשפחות בנכונות שאין לה מקביל בשום מדינה אחרת בעולם, שמתמודדת עם בעיה של חיילים נעדרים או שבויים.

-  סוגיית ארד, היא חלק מההחלטה היום, אך במקרה הזה שבו אנו דנים,   בשונה מפרשת רון ארד, אין ולא יכל להיות לאדם כל שהוא, בסיס לטענה שלא נעשה כל מאמץ ללא הרף כדי להגיע לפתרון. וצריך לומר ביושר: היה זה הטיפול הקצר ביותר מבין משאים ומתנים קודמים בעבר.

- היעד וגם ההנחה שעל פיה פעלנו כל הזמן היה שאנחנו פועלים להחזרת אנשים חיים. היום אנחנו יודעים בוודאות שאין כל סיכוי לכך.   הידיעה הזו: חייבת להיות הבסיס שעליו מתנהל הדיון היום.
אמרתי בראשית הדברים, ואומר גם עכשיו, מה שעומד על סדר יומנו איננו המו"מ בדרום, עליו כבר דיברנו קודם לכן בראשית הדיון. הדיון מתנהל בשאלה מה עלינו לעשות בנתונים האלה הידועים לנו, מה המשמעות של קבלת החלטה חיובית או דחייתה והאם יש אפשרות להמשיך את המו"מ,  לגבי המשפחות , לגבי המחויבות שלנו כלפי החזרת החיילים, לגבי ההשפעה בעתיד שתהיה על מצבים דומים שבהם ניאלץ להתמקח, לרבות בפרשת שליט.

בעניין זה: אין מנוס מעיסוק בסוגיה היסודית המהותית של מהי חובתה של המדינה ששולחת את חייליה לקרב והם, בהיותם בשירותה, נופלים בשבי.
משחר ילדותנו חונכנו שאין משאירים פצוע בשדה הקרב ואין משאירים חיילים בשבי  ללא ניסיון לחלצם בכל היכולת והכוח שעומדים לנו.
אך, במשך השנים למדנו כי גם למחויבות הזו יש גבולות. למדינה, אסור שלא יהיו גבולות גם כשעוסקים במחיר של חיי חופש, לחיילים,  ובמחיר עצם חייהם. 
מעולם לא חשבנו שאפשר לנתק את שאלת המחיר מההקשר הכולל העומד לדיון, מהשלכות שיכולות להיות לכך על העתיד ובעיקר מהעובדה שאנחנו חיים באזור שבו כללי המשחק והדפוסים האנושיים הבסיסיים שעל פיהם אנחנו פועלים – אינם משותפים לסביבה שלנו.

זה כמה שנים שבצד הויכוח הרגשי המתפרץ לעיתים, המוגזם, בצד  האמוציה המובנת מאליה של משפחות חטופים שמטבע הדברים, ובצדק, זוכים להזדהות של חלק גדול בציבור הישראלי, הולך ומכרסם ספק שמא אותו גילוי של מחויבות שלנו, בכל מחיר כמעט, הוא תמריץ להמשך הדפוס הזה של חטיפה, של סחיטה , של ערעור המורל הפנימי, של ניסיון לכרסם בכוח ההרתעה ובסופו של דבר ביכולת שלנו לעמוד מול האתגרים שימשיכו ללוות את חיינו, מול השטנה, הקנאות הקיצוניות והאכזריות של שכנינו.

שמעתי לא אחת, גם מפי הסמכויות הציבוריות, הביטחוניות והצבאיות, וגם המדיניות הגבוהות ביותר אצלנו – שצריך להגדיר גבולות, לקבוע סייגים, לעמוד בהם בכל הנסיבות, קשות ככל שיהיו.

ועוד שמעתי, תמיד כשנדרשנו להכרעה, כי את התהליך הזה נעשה בפעם הבאה כשתהיה, אם חלילה תהיה. 
תמיד חשנו בספק המחלחל ובנזק האדיר שהויתור עושה לנו ותמיד התחמקנו מהרצון להתמודד עם החובה לעמוד במבחן; ועוד התלווה ספק, כבר בעת שהבטחנו שבפעם הבאה נתנהג אחרת, שבעצם  גם בפעם הבאה – נחזור לדפוסים שכבר קבענו ושאליהם הרגלנו את אויבנו.

האם לא הגיע הזמן לחולל שינוי? האם לא עתה הזמן, דווקא משום שאנו יודעים כי לא מדובר בחיילים חיים, אלא לצערנו בחללים – לומר כאן ועכשיו, עד כאן!   דבר אחד וודאי בעיני – לא נוכל לחמוק מקביעת נוהלים מסודרים, מוסכמים ונוקשים באשר לעיסוק בסוגיה זו בעתיד וכך נעשה בזמן הקרוב ביותר. 
אין בדברים האלה כדי להטיל  ולו גרם אחד של דופי בעבודה המדהימה של עופר דקל.  אלמלא התעקשותו,  דבקותו במשימה ללא שום חשבון, בסדר עדיפות עליון, תמונת המצב של האירוע כולו הייתה בוודאי רעה הרבה יותר.
אך גם עופר הגיע למסקנה לפני חודשים ועד לימים האחרונים ממש, שצריך להכריז על החיילים כחללים והוא שהתניע את התהליך,  בהסכמתי, אך במסגרות הצבאיות–ביטחוניות ועל פי השיקולים והמידע שעמדו לרשותם בטרם ההחלטה.

אני יודע בעומק ליבי מה הלך הרוח שנושב מחוץ לכותלי הבניין הזה, וגם אני לא פוסח על כותרות העיתונים ודיווחי החדשות.

בניגוד לאחרים, ישבתי עם המשפחות מספר רב של פעמים והבטתי לא רק לעיניהם, אלא גם חשתי את המיית ליבם ואת השבר העצום שמלווה את חייהם.

כשם שעשיתי עם הרבה משפחות שכולות, שאני פוגש אותן ושומע את מכאובן ומקבל  באהבה את זעקת הכאב שלהם, גם זו שמופנית אלי. אין לי אל מי להעביר את הזעקות הללו, אלא לשמוע אותן ולספוג את כל מה שמתלווה להן. ואחר כך – לחיות עם הכאב שלי. אבל , גם עם המצפון שלי.
בלא מעט מקרים, לא מנעתי מבני המשפחות את דעתי, שנאמרה מתוך אמונה עמוקה כי בתפקידי כראש ממשלה שחייב לראות את המציאות הכוללת וגם את זו שתהיה, יש דברים שאינני יכול לעשות או להסכים להם – גם אם בני המשפחה רואים את הדברים באופן שונה, וזה בלתי נמנע. זה לא קל. הרבה יותר קל להיות מנותק מבלי להסתכל בלבן של עיני המשפחות ולומר שהאחריות עליי מחייבת אותי לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת.

האחריות המוטלת עלינו כאן, לא מסתיימת רק בחובה להזדהות עם כאבן של המשפחות ועם משאלות ליבן, אלא גם להיות מסוגל להגיד דברים ולפעול באופן שמתחייב ממה שהאחריות לעתיד מטילה עלי. כך היה תמיד, עם כל ראש ממשלה – וכך זה גם אתי.  ואיני בא חשבון עם אף אחד שכיהן לפני וקיבל את ההחלטות בזמנו ובמקומו.

עתה עלי מוטל לקבל את ההחלטה. כל מה שאמרתי עד הנה – הן תמצית אמונתי והרגשתי.  אך, אינני חופשי לפטור עצמי, מהאחריות הכוללת לתוצאה שתהיה לישיבה הזו היום - ולהשלכותיה.   בזה, אולי מתבטא עודף האחריות המוטל על ראש הממשלה בשונה מיתר שריה, כולם, כל אחד בתפקידו.

לפני תשעה ימים הציג בפני עופר דקל הממונה על המשא ומתן להחזרת השבויים את המתווה האחרון  שאליו התגבשה העסקה.  בכל נימי נפשי הרגשתי כי המתווה הזה אינו מספק את ציפיותיי ותקוותי.  כנגד זה – התייסרתי בידיעה כי בשלב הזה שאליו הגיעו הדברים הברירה שוב איננה בין קיום עסקה זו, או גיבושה של עסקה אחרת נכונה יותר.  אילו חשבתי כי יש סיכוי לגבש עסקה אחרת, נכונה יותר, מאוזנת יותר, בשלב הזה שאליו הגענו, לא הייתי מהסס לומר לכם ולעם ישראל כולו וכמובן גם למשפחות החטופים – כי  אין מנוס מלעשות מאמץ נוסף ולהגיע בסופו של דבר – לתוצאה אחרת,   גם במחיר  של המתנה נוספת מתישה וכואבת.

שאלתי את עצמי: האם זה אפשרי?  ניסיתי לחשוב על כל מתווה אפשרי, על כל סדק שדרכו ניתן יהיה לשנות את הצורך בהכרעה לגבי המתווה הזה מתוך אמונה שאפשר יהיה לגבש מתווה אחר.  נשאתי בליבי את עומק התסכול והצער על מה שהתהווה בפרשת רון ארד, ועל האכזבה העמוקה מעצמנו שלא השכלנו בעבר לעשות מה שאולי, אולי, היה אפשרי אז כדי למצוא אותו ולדעת בוודאות מה עלה בגורלו.   והגעתי למסקנה כי מדינת ישראל לא ראוי לה, שתעבור את המסלול הזה פעם נוספת.

יאמר מי שיאמר – כי ההגעה לשלב הזה שבו נותרנו עם הברירה האכזרית של קבלת גופות החללים, או עם חלילה אובדן הקשר עם גורלם לשנים רבות, לא הייתה הכרחית ולא הייתה מובנת מאליה.
ייתכן מאוד .  זה בוודאי יהיה עניין  שנלמד אותו  וננתח אותו ונצטרך להפיק ממנו את הלקחים הבלתי נמנעים, אך עתה -  נדמה שזו הברירה הריאלית היחידה.   ובברירה הזאת – משקל הכובד המוסרי נוטה לטובת הפשרה הכואבת על פני הסירוב התקיף. 
 
האזנתי בקשב רב לניתוח האמיץ, הישיר והחד של ראש שירות הביטחון יובל דיסקין ושל ראש המוסד מאיר דגן. שני אישים שאני מעריך עד בלי די את תרומתם, חוכמתם וניסיונם שאין דומה לו. ושמעתי גם את דבריו הנוקבים של אילן בירן אשר עוסק בנושא רון ארד ללא ליאות מזה שבע שנים. ליבי – אומר לי שהם רואים תמונה מציאותית, אמיתית ובלתי נמנעת. אך, נדמה לי שבנסיבות שבהן, אולי שלא בטובתנו, הגענו לנקודה – שבה חללינו החטופים נמצאים בהישג יד – איחרנו את המועד לשנות את התנאים שהיו מתחייבים על פי הניתוח הזה שהם הציגו.

בל נשלה את עצמנו. עוצמת הכאב על החזרת החללים – לא תהיה קטנה מתחושת העלבון על החגיגות שיהיו בצד שכנגד. אני מקווה שהציבור הישראלי ידע להפיק מכך את הלקח הראוי כדי להיות מוכן יותר ובשל יותר להתמודדות הבאה, והיא כבר רובצת לפתחנו. מוקדם יותר ממאוחר, נחזור לכאן, כדי להתייסר בה מחדש.  אני מתפלל שהשיח הציבורי שלנו,  לא  יבעט במחירי העסקה הזו, יומיים לאחר שתושלם, כשכולנו נבין את מלוא המשמעות שלה גם לעתיד.

אני מקווה , כי הסיפוק  מהתרת הספקות של משפחות רגב וגולדווסר תיתן לנו את מנוחת הנפש ואולי הנחמה על כך, שאנו צריכים לעשות את הצעד הזה.

לא אסיים את דבריי אם לא אומר משהו לעם ישראל: אני יודע שחלק מהציבור ומדובריו, שעד אמש השמיע  מעל כל במה  ומעל כל מיקרופון את דרישתו שיש צורך להיענות לעסקה, כי מחיריה אינם בלתי נסבלים, כי הגיעה העת לסיים פרשה כואבת זו – ישמיע קול זעקה על החולשה כביכול, על הוויתור, על העדר הנחישות של הממשלה, מול קולות הצהלה שיבואו מכיכרות ביירות.

הייסורים שלנו, זעקות הכאב שהושמעו, אינם ביטוי לחולשה – אלא לעוצמה מוסרית שאין כמוה.

לא אחד ממנהיגי העולם שאיתם שוחחתי על פרשה זו ועל גלעד שליט ועל רון ארד ועל נעדרינו – הרימו גבה בתמיהה על העומס הרגשי  שהחברה הישראלית מטילה על עצמה בעניינים אלה.
אני מסויג מקולות מתלהמים שמלווים את השיח הציבורי  אצלנו בסוגיות אלה ולעיתים מתגעגע לאיפוק ולמשמעת הפנימית שמגלים עמים אחרים.
אך, אנחנו  - איננו כמוהם , וכנראה גם אף פעם לא נהיה. אומה שמתייסרת מגורלו של אדם אחד, היא אומה עם חוסן וכושר עמידה ויכולת הרתעה ונחישות אין קץ. אומה – שמוותרת כדי להבטיח חיים ,להציל פצועים, להשיב הביתה חללים – היא אומה שמייצרת חישוקי פלדה של ערבות הדדית, שאין חזקים ממנה.

אם נשכיל להגדיר גבולות, להנמיך קולות, וגם לגלות קשיחות פנימה אל תוך ההוויה הפנימית שלנו, ונמשיך להלחם על חיינו, ולהגן על חיילנו ולדאוג לשבויינו – נקרין את הכוח האמיתי – המופלא היחיד במינו – שטמון בעם שלנו.

לכן, בתום תהליך ארוך שאת תמציתו פרשתי בפניכם היום הגעתי למסקנה שכראש ממשלת ישראל עלי להמליץ בפניכם לאשר את הצעת ההחלטה שתביא לסיומה של פרשה כואבת זו – גם במחירים הכואבים שהיא תובעת מאיתנו.