דברי ראש הממשלה באזכרה הממלכתית לנשיאים וראשי ממשלות שהלכו לעולמם
יום א' - א' בניסן תשס"ט
26 מרץ 2009

כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
רה"מ המיועד, מר בנימין נתניהו,
גברתי נשיאת בית המשפט העליון, הגברת דורית בייניש,
כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר,
כבוד הגברת מרים אשכול היקרה,
מבקרת המדינה ושופטת בית המשפט העליון לשעבר, הגברת מרים בן פורת
כבוד השר רפי איתן
אורחים נכבדים,
גבירותי ורבותי,

האישים שאת זכרם אנחנו פוקדים היום במעמד-האזכרה הממלכתי הזה – הנשיאים וראשי-הממשלות שהלכו לעולמם – אינם צל חולף בשמיה של מדינת ישראל.

כולם, עד-אחד, במידה יתירה או פחותה, הטביעו חותם עמוק בדברי-ימיה של התנועה הציונית ובתולדות-המדינה.

על שניים מהם, הנשיא הראשון חיים וייצמן וראש-הממשלה השלישי לוי אשכול, הנמצאים השנה במרכז הטקס הזה, ארחיב מעט את הדיבור בהמשך.

אבל לא אפטור עצמי מלהזכיר את השאר שבאנו הנה לחלוק להם יקר וכבוד:

יצחק בן-צבי, איש "בר-גיורא" ו"השומר" ונשיא הוועד-הלאומי, שהיה לנשיאה השני של מדינת-ישראל – חוקר שבטי-ישראל, שענוותנותו וצנעת-דרכו חיבבוהו על כל אזרחי-המדינה.

זלמן שז"ר, המשורר וההיסטוריון בעל הנפש החסידית הנלהבת, ששיווה למוסד-הנשיאות גוון של מורשת-יהודית.
חיים הרצוג, שקנה את עולמו בשידוריו המרגיעים אל העם בעיתות-חירום ובעמידתו הגאה כשגריר ישראל באו"ם, ומילא בהדר ממלכתי ובגאון את כהונתו כנשיא השישי.

ועזר וייצמן, הנשיא השביעי, המפקד שהפיח בחיל-האוויר את רוחו הנועזת והמרקיעה שחקים, האיש שמילא תפקיד אישי חשוב במאמץ להשגת השלום עם מצרים, ושהקרין גם על משכן-הנשיא את קסם אופיו הצברי התזזיתי והשובב. 

ולעומתם: דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה הראשון, גדול המנהיגים בדור-התקומה, שזכה להכריז על לידתה של "מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל" אחרי שנות-אלפיים, מצביא מלחמת-העצמאות, מכונן צה"ל כצבא ממלכתי ומתווה דרכה של המדינה בחמש-עשרה שנותיה הראשונות.

משה שרת, ברוך-הכישרונות ונקי-הלשון, ראש-וראשון לשרות-החוץ של ישראל, שהחזית המדינית והדיפלומטית הייתה אומנותו ואמונתו בשנות המדינה-בדרך ובתפקידיו כשר-החוץ הראשון וראש-הממשלה השני.

גולדה מאיר, האישה שהפגינה מנהיגות תקיפה ואיתנה בעיתות-מבחן במלחמת-ההתשה ובימי משבר במלחמת יום-הכיפורים, שהעמיקה את יחסי ישראל-ארצות הברית ושקנתה את ליבם של אחינו ואחיותינו בתפוצות.

מנחם בגין, מפקד הארגון-הצבאי-הלאומי שהיה למנהיג תנועה פוליטית, פרלמנטר מזהיר ודמוקרט למופת, אשר כראש-הממשלה השישי הביא לישראל את חוזה-השלום ההיסטורי עם הגדולה במדינות-ערב.

ויצחק רבין, איש-הפלמ"ח, המפקד המהולל ורמטכ"ל מלחמת ששת-הימים, השגריר ששקד על ברית היחסים המיוחדים עם אמריקה, אשר כראש-הממשלה הוביל – בצוותא עם נשיא-המדינה דהיום שמעון פרס ייבדל-לחיים – לפריצת-דרך מדינית בין ישראל לפלשתינאים, וחתם על הסכם-השלום עם ממלכת-ירדן;

האיש אשר להוותנו ולחרפתנו נקטל בידי מרצח יהודי שפל ונבל במעלה-הדרך אל היעד הנכסף.

כבוד הנשיא, מכובדי,

ברשותכם אני מבקש לייחד משפטים אחדים לשני האישים שהטקס הזה מתמקד הפעם בפועלם למען מדינת-ישראל:

הפרופסור חיים וייצמן, שנבחר לנשיא-המדינה הראשון, היה הדמות המרכזית והחשובה ביותר בהנחת המסד המדיני לתקומת-ישראל.
ההישג המדהים שהקנה לו את מעמדו המיוחד היה אותו מכתב קטן וצנוע מן ה-2 בנובמבר 1917 בחתימת מזכיר-החוץ של האימפריה הבריטית הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שזכה לתואר "הצהרת-בלפור".

קשה כמעט לתפוס כיצד הצליח וייצמן באישיותו הכובשת להניע את ממשלת הוד-מלכותו להתחייב – בעיצומה של מלחמה-עולמית – לתמוך במטרותיה השאפתניות של תנועה שייצגה באותה עת מיעוט בעם-היהודי.

חוזה-המדינה, בנימין זאב הרצל, התייגע לשווא ושילם בבריאותו במאמץ סיזיפי להשיג "צ'ארטר" בינלאומי לעם-היהודי על ארץ-ישראל, ומת בשברון-לב. וייצמן השיג את ההתחייבות המיוחלת, שעוגנה בכתב-המנדט הבריטי.

כנשיא ההסתדרות-הציונית במשך לא פחות מעשרים-ושתיים שנה שקד וייצמן בזירה-הבינלאומית על מילוי ההתחייבות מול מכשולים אדירים.

כאשר בריטניה חזרה בה ודבקה במדיניות "הספר-הלבן" גם אחרי השואה, נחלץ הישוב-היהודי בארץ למאבק בניגוד לעמדת וייצמן.

אבל גם אחרי הדחתו מנשיאות התנועה-הציונית עמדה יוקרתו של וייצמן בפרץ במערכה להשגת הרוב באו"ם בכ"ט בנובמבר, ובסיכול המזימה לקרוע את הנגב מתחומה של המדינה-היהודית.   

לוי אשכול, ראש-הממשלה השלישי, היה איש המעשה המשקי, ההתיישבותי, החקלאי. איש האדמה והמים ואיש הכספים והרכש הביטחוני, ושר-אוצר גדול. אני אישית, כמו רבים כמוני שבאו מבית אידיאולוגי יריב, לא אשכח לו לעולם את החלטתו למלא אחר צוואתו של זאב ז'בוטינסקי ולהעלות את עצמותיו ארצה.

אשכול הפיג את אווירת הקיטוב, השרה פיוס ואחדות וביסס את הילכות הדמוקרטיה הישראלית. כראש-הממשלה ושר-הביטחון הוא ניצח במערכה על המים, השיג לראשונה נשק כבד לצה"ל – טנקים ומטוסים – מארצות-הברית, וחיזק את ביטחונה של ישראל.

מנהיגותו השקולה התגלתה בשיא תפארתה ב"תקופת-ההמתנה" ערב מלחמת ששת-הימים ובביצור הישגי צה"ל אחרי המלחמה. למרבה-הצער, אשכול הלך לעולמו בטרם הספיק לממש את תכניותיו לקידום-השלום. בתקופת-כהונתו ננעצו בו חיצי-ביקורת רבים והאשמות קשות, אבל בפרספקטיבה היסטורית הוא נחשב לטוב שבראשי-הממשלות בישראל.
אני מבקש להוסיף משהו אישי על לוי אשכול, ראש הממשלה הראשון שהכרתי בעת שהתחלתי את חיי הפוליטיים והוא היה כבר ראש ממשלה.

תמיד תהיתי, כיצד יכולים אנשים כל-כך שונים זה מזה, ביכולותיהם, במבנה אישיותם, בדפוס ההתנהגות שלהם, ברקע ההשכלתי והחינוכי, למלא תפקיד שדורש בסופו של דבר דפוס די ברור של תכונות ויכולות?

אין מענה מקיף, הולם וממצה לשאלה הזו. איש לא יכול לתת אותה ואולי היא כלל אינה קיימת.
יש כאלה שמצליחים, יש שנכשלים, יש שמותירים חותם, אחרים פחות.

אולי הסיבה לכך היא ההבדלים באישיות. לכן, חשוב לי לומר משהו על אישיותו של אשכול.
הוא היה איש מלא הומור, שנון, שמעולם לא גבה ליבו. הוא היה איש שדיבר אל עמיתיו, אל בוחריו ואל בני ארצו, בפשטות שמאפיינת אנשים גדולים באמת.
אך, הוא היה גם רגיש, ופגיע, ולעיתים מהוסס.
היסוסיו, גם המפורסם שבהם, לא נבעו מחולשה, ולא מחוסר ביטחון. אלא, מאנושיות פשוטה, טבעית, נורמלית של בן-אדם.
היו דמויות שהטביעו אף חותם היסטורי גדול ממנו במשרד ראש הממשלה – בן אדם כמוהו לא היה.

ברכות לזוכים בפרסים להנצחת שני האישים.
גם למכון וייצמן וגם לשני כותבי הביוגרפיה והמחקר לזכרו של לוי אשכול.
המאמץ שעושים מכוני המחקר ומוסדות להשכלה גבוהה בישראל להחזיר ארצה את טובי החוקרים, את המוחות המזהירים של בנות ובני הנוער, אני אומר בנות כי כפי שאתם יכולים לראות, נועה היא צעירה מאוד, אבל מתוך היכרות אני אומר לכם, מוכשרת מאוד מאוד, טוב שהיא כאן ולא במקום אחר אי שם בארצות הבירת או בארץ אחרת, מקומות שבהם יש תנאים שגורמים לא פעל לפיתוי לאנשים צעירים ומוכשרים שאנחנו כל כך אוהבים אותם ורוצים לראות אותם אצלנו.

כל הכבוד למכון וייצמן, כל הכבוד לחוקרים שעשו עבודה כל כך מרשימה בהזכרת תרומתו ההיסטורית החשובה של לוי אשכול להקמת המדינה ולקיום המדינה.

נזכור נא את כל נשיאינו וראשי-ממשלותינו שהלכו לעולמם – בהוקרה רבה ובהכרת-תודה עמוקה.

יהי זכרם ברוך. 

 חזור

דברי ראש הממשלה באזכרה הממלכתית לנשיאים וראשי ממשלות שהלכו לעולמם
יום א' - א' בניסן תשס"ח
6 אפריל 2008

כבוד הנשיא,
נשיאת בית-המשפט-העליון,
כבוד הרבנים הראשיים,
משפחת ויצמן, משפחת שרת,
מכובדי,

א' בניסן, קבעו חז"ל, הוא "ראש-השנה-למלכים". אמנם לא מלכים אנחנו ולא בני מלכים, וכס-המלוכה בישראל ממתין עדין לבן-דוד, אבל לנשיאים וראשי-ממשלות זכינו – תודה לאל – בדורנו, משעת חידושה של קוממיות-ישראל לפני שישים שנה. היום אנחנו פוקדים ביקר, בהערכה ובהכרת-תודה את זכר נשיאיה של מדינת-ישראל וראשי-ממשלותיה שהלכו לעולמם.
כמדי-שנה, מיוחד המעמד-הממלכתי הזה לציון דמותם ופעלם של נשיא וראש-ממשלה שאינם עימנו. עזר ויצמן ומשה שרת ז"ל הם האישים אשר מעלתם עולה לפנינו היום.

עזר ויצמן היה, קודם-כל, איש שובה-לב. קצב-דיבורו, שפתו המחוספסת, הדרור שהתיר ללשונו, גינוניו, צחוקו, חיוכו, האור השובב שריצד בעיניו, הילכו קסם. איש כובש היה, נלהב, לא-עצור. זן ארץ-ישראלי מקורי יחיד ומיוחד. קל היה לטעות בעזר ולייחס לו חוסר-רצינות, חופזה, ביטחון-עצמי מופרז. אבל עזר היה אחד המנהיגים השקולים, המקוריים והיסודיים ביותר.
ברוחו ותחת ידיו כמפקד חיל-האוויר נבנה והשתכלל החיל, תוך תכנון מבצעי קפדני ורב-דמיון ותעוזה, אל המדרגה העליונה של חילות-האוויר בעולם.
בתפקידיו כשר בממשלה, כמנהיג פוליטי וכחבר-כנסת, הוא חתר למטרות גדולות ולאופקים-רחבים. הוא, עזר, שהיה נץ-שבניצים כל-עוד לא נפתח הצוהר-לשלום, לא נותר מעוגן וכבול בחשיבה מקובעת. בהיווצר ההזדמנות לפריצת-הדרך – הוא הסתער עליה בתנופה במלוא מוטת-כנפיו.
כי עזר הילך בגדולות והיה איש אופטימי ודבק-במטרה, ציוני מקסימליסטי על-פי-דרכו שראתה בהשגת-השלום את פסגת-יעדיה וחזונה של הציונות.
הוא האמין כי את הזמן יש לנצל ואין להחמיץ שום שעת-כושר לסלול נתיבות-שלום. כשנבחר לנשיא – אפפה אותו אהבת-העם. הוא הטביע בנשיאות את חותמו ואת טעמו, והוא קבע הלכה מחייבת לכל הבאים אחריו – לפקוד ברגישות ובאחווה משפחות שכולות באבלן ולהביא להן באופן-אישי ובלתי-אמצעי, כאזרח-הראשון, את תנחומיה של המדינה. עזר ויצמן הוא דמות בלתי-נשכחת.
בהזכירי אותו כעת, עומדות לנגד-עיני הבעת-פניו, קריצת-עינו, חיוך-שפתיו, וקולו המוכר רועם באוזני במשובה. אני מתגעגע אליו וזוכר אותו גם כחבר אשר חוות דעתו, עצתו, גערותיו וחיבוקו – היו לי תמיד למשענת.

משה שרת אמנם איננו חקוק בזיכרון הציבורי העכשווי כמו עזר ויצמן, כי הוא שייך לתקופה מוקדמת, תקופת "המדינה-בדרך" וראשית-המדינה. אבל בדפי-ההיסטוריה של ישראל שמור לו מקום-של-כבוד.
כראש המחלקה-המדינית בסוכנות-היהודית לפני קום-המדינה, וכשר-החוץ הראשון של מדינת-ישראל בשמונה שנותיה הראשונות, הוא עמד בראש מכונניו של שירות-החוץ, עיצוב דפוסיה ומהלכיה של הדיפלומטיה הישראלית וייצוגה של המדינה הצעירה בזירה הבינלאומית.

הוא היה שותף לדוד בן-גוריון באסטרטגיה של חלוקת-הארץ ובעמידה תקיפה, אחרי מלחמת-העצמאות, מול הלחצים הבינלאומיים לקצץ בשטחי-המדינה ולפתוח את גבולותיה לשיבת-פליטים. אולם הוא גם נקט עמדות עצמאיות וחלק על בן-גוריון בנושאים חשובים אחרים.
הוא התנגד, למשל, כמו רבים אחרים באותה עת לטקטיקה הנועזת של בן-גוריון שהכריז על ירושלים כבירתה של מדינת-ישראל מול התנגדות עולמית מקיר-לקיר. הוא שלל, במיוחד, את מדיניות-הביטחון של בן-גוריון שהתבססה על פעולות-גמול והציע אלטרנטיבה מדינית לטיפול בבעיות-הביטחון.
תקופת כהונתו הקצרה בראשות-הממשלה, פחות משנתיים, לא הספיקה כדי לבסס את מעמדו ולהוכיח את עדיפות שיטתו. הוא פתח ערוצי-הידברות חשאיים עם שכנתנו מדרום, אך אלה לא הבשילו. משה שרת, המשכיל וברוך-הכשרונות, היה אמן הלשון הנקיה, המלוטשת והמדויקת, בכתב ובדיבור, וקנאי לעברית-כהלכתה.
השפעתו כאישיות פוליטית ומוסרית בכירה ניכרה גם אחרי פרישתו מן הממשלה ובתפקידו האחרון כיושב-ראש ההסתדרות-הציונית-העולמית.

נזכור ונוקיר את הנשיא השביעי עזר ויצמן ואת ראש-הממשלה השני משה שרת עם כל שאר נשיאינו וראשי-ממשלותינו שהלכו-לעולמם. לכולם חלק-ונחלה בבניין-האומה, בעיצוב מוסדות-המדינה ומשטרה הדמוקרטי, בגיבוש-החברה, בפיתוח-המשק, בהגנה על הביטחון ובקידום-השלום. לאורם ובעקבותיהם נלך.

יהי זכרם ברוך.


חזור


דברי ראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאים ולראשי ממשלות שהלכו לעולמם
יום ב' - א' בניסן תשס"ז
20 מרץ 2007

היום, א' בניסן, "ראש השנה למלכים" לפי מסורת ישראל, אנחנו מעלים על נס את זכרם ופועלם של נשיאיה וראשי ממשלותיה של מדינת ישראל שהלכו לעולמם. את חיים וייצמן, המנהיג הציוני הבולט והחשוב ביותר בתקופה המכרעת שבין שתי מלחמות העולם, שנבחר לנשיא מועצת המדינה הזמנית ואחר כך לנשיא המדינה הראשון; את יצחק בן-צבי, איש "בר-גיורא" ונשיא הועד הלאומי, חוקר שבטי ישראל, שהיה הנשיא השני; את הנשיא השלישי זלמן שז"ר, הסופר ואיש-הרוח; את חיים הרצוג הלוחם, הדיפלומט וההיסטוריון הצבאי, הנשיא השישי; ואת עזר וייצמן, ממקימי חיל האוויר ומעצב רוחו, שמילא תפקיד חשוב מאד בהשגת השלום עם מצרים ונבחר לנשיא המדינה השביעי.

בשעת האזכרה הממלכתית הזאת ייפקדו ראשי הממשלות דוד בן-גוריון אדריכל התקומה, ראש וראשון למנהיגי המדינה; משה שרת, אשר טיפח ופיתח את יחסי החוץ של ישראל; לוי אשכול, איש החקלאות, ההתיישבות והמשק, שעמד לפני ארבעים שנה בראש ממשלת הליכוד הלאומי במערכה שבה נחל צה"ל את ניצחונו המזהיר בששת הימים; גולדה מאיר, המנהיגה התקיפה שהובילה את המדינה ביד רמה בימי מלחמת ההתשה ובמבחן הנורא של מלחמת יום הכיפורים; מנחם בגין, הפרלמנטר המובהק, שאחרי שנות אופוזיציה ארוכות נבחר לראש הממשלה וזכה ליזום ולחתום על חוזה השלום ההיסטורי עם מצרים, ולזכותו נזקפים גם מפעל שיקום השכונות והסרת איום הגרעין העירקי; ויצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שהעמיק כשגריר בוושינגטון את ברית היחסים האסטרטגיים עם אמריקה, וכראש הממשלה, בשנות השבעים, השיג את הסכמי הביניים עם ירדן, מצרים וסוריה, ומאוחר יותר ניהל תהליך מדיני קשה ורב מכשולים עם הפלשתינאים וחתם על חוזה השלום עם ממלכת ירדן. נזכור כמובן ולא נשכח, כי יד מרצח יהודי נקלה ובן-עוולה נשלחה בו, לאסוננו ולחרפתנו, וקיפדה את פתיל חייו.

גברתי ממלאת-מקום הנשיא,

המעמד הממלכתי הזה מוקדש מדי שנה לדמותם של אחד מהנשיאים ושל אחד מראשי הממשלות, והפעם לנשיא השישי חיים הרצוג ולראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.
חיים הרצוג הגיע אל משכן נשיאי ישראל ומאחוריו שובל ארוך ומפואר של הישגים אישיים ושל שרות נאמן ותרומה גדולה לעם ולמדינה. כסטודנט למשפטים באנגליה התנדב חיים הרצוג לצבא הבריטי בפרוץ מלחמת העולם השניה ושימש כקצין מודיעין במסגרת כוחות הברית שהכריעו את גרמניה הנאצית ושחררו את מערב אירופה. בשובו ארצה אחרי המלחמה הוא שירת ב"הגנה" ואחר כך היה ממקימי חיל המודיעין בצה"ל והגיע עד לראשות אגף המודיעין במטה הכללי. בימי ההמתנה המתוחים ערב מלחמת ששת הימים, לפני כארבעים שנה, נקרא חיים הרצוג לשדר בקול ישראל, אז ערוץ כמעט יחידי,  דברי פרשנות שהרגיעו את חרדת הציבור ממתקפה ערבית כוללת ומ"בליץ" אווירי נגד ערי ישראל. אי-אפשר לשכוח את המשפט שהשמיע הרצוג חמישה ימים לפני פרוץ הקרבות, משפט שנחרט אז היטב בתודעה:
"...מתוך ידיעת העובדות, ללא שמץ של רברבנות, לו הועמדתי בפני הברירה בין ישיבה במטוס מצרי המיועד להפציץ את תל-אביב ובין ישיבה בבית בתל-אביב, מתוך שיקולים אנוכיים לגמרי הייתי מעדיף, למען בריאותי, לשבת בתל-אביב...".

זו היתה אחת משעות השיא היפות ביותר של חיים הרצוג. זו היתה שעה יפה לישראל. פעם ידענו לשמור על קור רוח, איפוק וריסון. לא התלהמות וצעקנות אלא, אחריות ורצינות – הם היו סימן ההיכר של חיים הרצוג ושל החברה הישראלית כולה באותם ימים. שעת שיא נוספת הזדמנה לו שמונה שנים מאוחר יותר, כאשר הגן כשגריר באו"ם בעוז-רוח על צדקת הציונות ומדינת ישראל מול רוב עוין שקיבל את ההחלטה המחפירה שהשוותה ציונות לגזענות. כדרך שעשה אביו, הרב הראשי לארץ ישראל יצחק הרצוג זכר-צדיק-לברכה בספר הלבן בשנת 1939, כך עשה גם חיים הרצוג: הוא קרע לגזרים את נוסח ההחלטה, בתמונה בלתי נשכחת, לעיני העולם כולו.

 
כנשיא המדינה, היה חיים הרצוג משכמו ומעלה דמות ייצוגית ממלכתית. הוא הוסיף כבוד רב למדינת ישראל ולמוסד הנשיאות, וחתר לאחדות לאומית, לחיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק ולגישור בין פלגים, עדות ואמונות בחברה הישראלית, ובין ישראל לתפוצות.

דוד בן-גוריון היה מענקי ההיסטוריה היהודית ומגדולי המנהיגים בעולם במאה ה-20. יד ההשגחה העליונה זימנה את איש החזון, התעוזה והמעש הזה אל הצומת המכריע של עם ישראל בין שואה לתקומה. הוא הוביל את המערכה להקמת המדינה, גיבש את דפוסי המשטר הדמוקרטי, עיצב את צה"ל כצבא ממלכתי, הנהיג את המדינה הצעירה לניצחון במלחמת העצמאות, פתח את שעריה לעליה המונית, קבע את עקרונות תורת הביטחון ומדיניות הגמול, והחליט להוציא את צה"ל למלחמת סיני עקב תוקפנות ומעשי טרור רבים, התעצמות ואיומי השמדה מצד אויביה של מדינת ישראל.

שתי החלטות הסטוריות קיבל דוד בן-גוריון החורגות מכל הקשר שגרתי גם בפרספקטיבה של עשרות שנים.
האחת: ההחלטה לקיים את טקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, במוזיאון תל אביב.
 והשניה: ההחלטה להכריז רשמית על ירושלים כבירת ישראל בחודש דצמבר 1949, לאחר החלטת האו"ם על בינאום העיר.

בכל אחד מהמקרים – היה בן גוריון בודד ומבודד, בשניהם – פעל מתוך תחושה עמוקה של מחויבות להזדמנות היסטורית שהוא העריך כחד-פעמית.

כמה אמיץ היה, כמה מוצק היה, כמה האמין בנצח ישראל ביעודו, במורשתו ובעתידו – כדי להיות מסוגל לקבל את ההחלטות הללו ולהעמיס על כתפיו את המשא הנורא הזה של זכרונות, געגועים, תפילות, תקוות ופחדים – שהתנקזו כולם אל אותו רגע בודד אחד שבו הכריע על הכרזת מדינת ישראל ואחר כך על הפיכת ירושלים לבירה.

אפשר כמובן להפליג עוד ועוד בשבחיו של בן-גוריון ובתפקידו המרכזי בתקומת המדינה ובהנחת יסודותיה, וראוי הוא לכך. אבל אני מודה ומתוודה שבנעורי לא הייתי חסיד גדול שלו, ולא בכדי. אבי עליו השלום היה חבר-כנסת ממפלגה שבן גוריון הוציא "מחוץ לגדר" ("בלי חרות ומק"י") והדבר מן הסתם קומם אותי. אין ספק, חרף כל גדולתו ידע בן-גוריון גם להיות יריב פוליטי מר, נוטר ולפעמים אפילו קטנוני. עם זאת, אפילו החריפים ביותר שביריביו ובמבקריו של בן גוריון לא יכלו שלא להכיר בגדולתו ובעוצמת אישיותו ומנהיגותו. דומני שהתארים שחלק המשורר נתן אלתרמן לדוד בן-גוריון הם הקולעים ביותר:

"...איש יהודי קשה-עורף ---
--- מצבר הכוח הכביר,
מצבר הכוח שאין עז ממנו בדברי ימי העם החדשים ---
--- אין עול כבד מני עולו, אך אין כתפיים חזקות מני כתפיו
לשאת בעומס האחד ואין שני לו
של זו האחריות החשכה שאין לה אח".

מי כמוני היום, וכמו כל ראש ממשלה במדינת ישראל בכל עת וזמן, מבינים היטב את מלוא משמעותן של מילות המשורר על "האחריות החשכה שאין לה אח".

יהא זכרם של נשיאינו וראשי ממשלותינו שנפטרו צרור לעד בצרור חיי עם ישראל ומדינת ישראל.


חזור


דברי מ"מ רה"מ בטקס האזכרה הממלכתי לנשיאי ישראל ולראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם
יום ה' - א' ניסן תשס"ו
‏30 מרץ 2006

קהל נכבד,

נשיאי ישראל וראשי הממשלה, שאת זכרם אנחנו פוקדים היום בטקס המיוחד הזה שעליו החליטה ממשלת ישראל, כולם, ללא יוצא מן  הכלל, שייכים לקטגוריה שבהדרגה הולכת ונעלמת מנוף חיינו ומן הארץ הזאת. הם שייכים לדור שלחם, הקים ועיצב את מדינת ישראל. כל הנשיאים וראשי הממשלה שאינם עמנו שייכים לאותה קבוצה, לאותו דור מופלא, מיוחד במינו של אנשים. רובם ככולם שנולדו וצמחו באזורים רחוקים מאוד ועלו ארצה, שחלום מדינת ישראל , מדינה יהודית עצמאית, היה הכח  המניע בחייהם. הם היו שייכים לאלה שנלחמו במחתרות, בצבא ההגנה לישראל, על הקמתה של מדינת ישראל, על עצמאותה של מדינת ישראל, על עיצוב פרקי חייה, לפחות הראשונים, ברוב המקרים, של הבניה הזו. 

אנחנו מתבוננים אל כולם ממרחק הזמן של פעילותם, של מאבקיהם, שבוודאי גם אז לא תמו. אם יש דבר אחד נוסף שמייחד את כל האישים הללו, אף שכולם הגיעו בשלב מכריע של חייהם לעמדה שממנה הם יכלו להיות בצומת קובעת של קבלת ההחלטות שעיצבה את חיי המדינה. אף אחד מהם לא חלם, או לא תכנן, קריירה - באותו מובן שבו אנחנו בוחנים היום קריירות של אנשי ציבור.

הכח המניע היה אחר, צירוף הנסיבות היה אחר. הצמתים ההיסטוריות שהולידו את המצבים שמהם בסופו של דבר, הם הגיעו לאותן עמדות שבהם הם החזיקו ושמכוחם אנחנו מזכירים את כולם היום, היו מיוחדות במינן ואולי כמעט חד פעמיות בהיסטוריה של העם שלנו. הרי זה מה שמייחד אותם, הם לא היו אנשי קריירה באותו מובן שקריירה נמדדת היום. אבל הם היו, כולם, מחויבים בכל ישותם ובכל מהות חייהם להקמת המדינה, להגנה על המדינה ולעיצוב זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יש עוד משהו שמייחד רבים מהמנהיגים הללו והוא דבר שאפיין את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שאת הפרס על שמו אנחנו מעניקים השנה וזה הכח, בשלב כלשהו, איזו שהיא צומת רגישה, באיזו שהיא נקודת זמן יוצאת דופן לעשות שינוי מכריע שבבת אחת משנה את כל מסלולי חייו.

המציאות הפוליטית בכלל, אבל זו של מדינת ישראל במיוחד, המציאות הלאומית, המציאות המדינית, הצבאית והחברתית, היא כל כך מורכבת וכל כך מסובכת וכל כך יוצאת דופן וכל כך מפותלת.
הביטוי הגדול ביותר של כל אדם שנמצא במקום, כך למדתי להבין מהתבוננות בהם, לא מניסיון אישי.  הפיתוי הגדול ביותר, הוא לנסות ולהמשיך באיזושהי שגרה שיש בה מיעוט של חוסר וודאות שיכול לטלטל אותך ולטלטל יחד אתך את המדינה שעל ניהולה אתה מופקד. הפיתוי הזה הוא אדיר, בגלל המורכבות של המציאות ובגלל סימני השאלה הרבים כל כך שהיא מציבה בפני כל מי שצריך לקבל החלטות גורליות בכל רגע נתון ובכל עמדת הנהגה. אבל בעמדת ההנהגה של מדינת ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת.

המבחן העליון הוא היכולת לחשוב מתוך המעמקים של עצמך ואולי גם מהמעמקים של ההיסטוריה של העם שלך, את היכולת הזו - ברגע אחד לקבל החלטה שעומדת בשונה ולפעמים בניגוד מוחלט לכל מה שחשבת שצריך לעשות, לכל מה שנלחמת עליו שנים רבות, לכל מה שהאמנת לחשוב במשך שנים רבות שהוא הדבר הנכון - ולהיות מסוגל להתמודד עם כל ההשלכות שיש להחלטה הזו, לא רק על המדינה כמובן, שזו הרי חובתך, אלא גם על חייך שלך.

יצחק רבין היה מנהיג כזה. יצחק רבין היה ראש ממשלה כזה. תחנות חייו של יצחק רבין הנוספות והקודמות היו מאוד ייחודיות. רבות נאמר על כך ונכתב על כך, בוודאי בעבודות שמתייחסות לחייו של יצחק רבין ושהיו הנושא שבגללו הוענקו הפרסים האלה ועוד עבודות רבות אחרות. אני חייב לציין: הרקע המשפחתי, ליל הכלולות, חוויות הנעורים, ההתנדבות לפלמ"ח, המנהיגות הצבאית, פסגת הפסגות של שחרור ירושלים. כל הדברים הללו היו במסלול הטבעי והנכון; שגם בו היה ליצחק רבין את כל אותן הסגולות שהכשירו אותו לאותו רגע אחד, מכריע, שבו היה לו את הכח הפנימי לעשות את כל מה שהוא אולי לא התכונן לו. אבל הוא הבין אותו כשהוא החליט לעשות את אותו הסכם שהיה נתון במחלוקת ושנשאר נתון במחלוקת. אבל שהוא, באותו רגע נתון, כשכל האחריות רבצה לפתחו, היה לו את הכח לעשות - וזה את הסכמי אוסלו, שהובילו אותו לקבלת פרס נובל וגם לאותו רגע שלא יישכח לעולם, שבו נשמעו יריותיו של הרוצח.

ליצחק רבין היתה הגדולה, היה בו הכח הפנימי, היתה בו האמונה והיתה בו התעוזה לומר לעצמו באותו רגע שבו הוא נשאר בודד, רק עם עצמו ועם מצפונו, שככה צריך להיות, גם אם עד אותו רגע הוא לא חשב ולא האמין שזה יהיה הכיוון וזו תהיה הדרך. הויכוח, המחלוקת, פרשנויות, הניתוח שלאחר מעשה תמיד חשובים, אבל הכח הזה והדוגמא הזאת והאומץ הזה הם מורשת שלעולם לא תשכח.

יהי זכרו ברוך.

חזור


דברי ראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתי המרכזי המשותף לנשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם
יום א' - ח' בניסן תשס"ה
17 באפריל 2005

 קהל נכבד,

דברי הימים של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם מרתקים במורכבותם ההיסטורית. לעיתים קרובות צרופים קורותיהם אלו באלו ומרכיבים יחדיו את סיפור התחדשותו של עם ישראל במולדתו.
לפני כל תואר ותפקיד היו אלו אנשים שלחמו ונאבקו, התעמתו ואהבו, אנשים שהקדישו את חייהם למען תקומתה, פיתוחה ושגשוגה של ישראל.
כוכבם דרך ואחר כך כבה, כטבעו של עולם.

הנשיאים ויצמן, בן-צבי, שזר והרצוג וראשי הממשלה בן-גוריון, שרת, אשכול, הגב' מאיר, בגין ורבין הניחו אחריהם מורשת לאומית ואישית, שראוי ללמדה ולזכרה.

בעיקר משא ההנצחה נושאים בני המשפחה וקומץ של נאמנים לדבר באמצעות עמותות ומרכזי הנצחה המשמרים את הגותם, זכרם ופועלם של נשיאים וראשי ממשלה שאינם עוד – למען ייטמעו בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני מודאג מאוד מהיום בו לא יוכלו המשפחות לשאת בנטל ההנצחה.
לכן הוריתי למועצה להנצחת נשיאים וראשי ממשלה, הפועלת במשרדי, להכין תוכנית עבודה שמסדירה באופן ממלכתי ועל פי חוק את הנצחתם של נשיאי המדינה וראשי ממשלתה.

השנה מוקדש הפרס להנצחת ראשי ממשלות ישראל שהלכו לעולמם, לראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין, זכרו לברכה.
אני שמח להעניק את הפרס לפרופ' יחיעם וייץ, על ספרו על תנועת החירות, ולהרי הורוביץ, על מפעל חייו.

הרי הורוביץ ליווה את מנחם בגין במשך שנים ארוכות ואחרי פטירתו הקים יחד עם אחרים את המפעל המפואר של המרכז להנצחת מורשת מנחם בגין, שהיה לי הכבוד לחנוך בשנה שעברה.

בימים אלו, בהם ניצבת החברה הישראלית בפני אחד ממבחניה הקשים ביותר, ראוי לזכור את הצו שהותיר לנו מנחם בגין:
"מלחמת אחים – לעולם לא!"

מנהיגותו השקולה של מנחם בגין, שראתה את התמונה בכללותה, את טובת האומה, את עתידה ועתיד תושביה מנעה מעמנו מלחמת אחים בשחר עצמאותו.

לימים, כתב על-כך בגין את המילים המרגשות:

"יש והברירה היא דמע או דם.
לעיתים, כפי שהורנו המרד במשעבד, הכרח הוא כי הדם יבוא במקום הדמע;
לעיתים, כפי שלימדתנו אלטלנה, הכרח הוא, שהדמע יבוא במקום הדם".

אני מקווה כי המילים הללו יעמדו לנגד עיני כולנו בשבועות ובחודשים הקרובים.

היום, שבוע אחרי א' בניסן, ראש השנה למלכים, אנו מוקירים וזוכרים את אלו שנשאו את שרביט המלכים והנהיגו את עם ישראל בעת החדשה.
בשם הממשלה, אני מבקש לחזור על מחויבותנו להנצחה של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם ומתחייב לסייע בידי העושים במלאכה זו.

תזכור מדינת ישראל – ותוקיר.