דוד יוסף גרין (בן-גוריון) נולד ב-י"ז בתשרי תרמ"ז (16 באוקטובר 1886) בפלונסק שבפולין ולמד בבית ספר עברי שהוקם על ידי אביו. בן 17 הצטרף לתנועה הסוציאליסטית "פועלי ציון". ב-1906 עלה לארץ ישראל ועבד כפועל במושבות. ב-1910, בוועידת פועלי ציון, נבחר עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית כחבר מערכת העיתון "האחדות", בו התפרסם מאמרו הראשון בחתימה: בן-גוריון. היה ממקימי ארגון "השומר" להגנה עצמית. ב-1912 למד משפטים באוניברסיטת איסטנבול בתורכיה. כשהגיע לחופשת לימודים לארץ פרצה מלחמת העולם הראשונה. ב-1915 גירשו השלטונות העות'מניים את בן-גוריון ואת בן-צבי מהארץ. הם הוגלו לאלכסנדריה ומשם יצאו לניו-יורק, שם הקימו את תנועת "החלוץ". ב-1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז. לזוג נולדו שלושה ילדים: גאולה, עמוס ורננה.

עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים עוררו בן-גוריון ובן-צבי תנועת התנדבות לגדודים העבריים והיו בין ראשוני מתנדביה. ב-1918 הגיעו למצרים ומשם לארץ ישראל כחברי הגדוד העברי בצבא הבריטי. ב-1918 החל בן-גוריון את פעילותו בתנועת העבודה יחד עם ברל כצנלסון. בשנים 1920 – 1935 היה מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, שהיה בין מקימיה. ב-1935 נבחר לתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, תפקיד בו כיהן עד שנבחר, ערב הקמת המדינה, ליושב ראש מינהלת העם. לבן-גוריון היה מקום מרכזי באיחוד אחדות העבודה והפועל הצעיר למפלגת הפועלים של ארץ ישראל (מפא"י), שהיתה המפלגה הגדולה והשלטת בשלושת העשורים הראשונים של המדינה.

ב-1939, עם פרסום "הספר הלבן", שבו הגבילו הבריטים עלייה לארץ והתיישבות יהודים בה, קבע בן-גוריון את קווי המאבק על ידי הגברת ההעפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות אסורים מטעם השלטון הבריטי. ב-1942 יזם בן-גוריון את ועידת בילטמור שאישרה את "תוכנית בילטמור", שבה נוסחה לראשונה התביעה להקמת ישות יהודית מדינית בארץ ישראל. ביום ו', 14 במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. עם הקמת המדינה עמד בראש הממשלה הזמנית ולאחר מכן כיהן כראש הממשלה וכשר בטחון עד להתפטרותו הסופית מהממשלה ביוני 1963 (פרט לתקופה שבין דצמבר 1953 ונובמבר 1955).

במלחמת העצמאות ניצח בן-גוריון על המערכה ובשנים הראשונות למדינה שקד על עיצוב כוחו ודמותו של צה"ל, ממבנה של מחתרות לצבא ממלכתי מסודר. בשנים אלה השקיע בן-גוריון את מירב המשאבים בעלייה ההמונית שהכפילה את אוכלוסייתה היהודית של ישראל, ביטל את הזרמים בחינוך (להוציא הזרם העצמאי של החרדים), יזם את בניית המוביל הארצי, התמודד עם הסכם השילומים מגרמניה, גיבש מדיניות פרו-מערבית ופעל לזכות בהכרתן של מדינות רבות ככל האפשר בישראל.

ב-1954 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה והצטרף לקיבוץ שדה בוקר בנגב, בקריאה לצעירים ללכת בעקבותיו ולאייש את הנגב. בראשית 1955 חזר לכהן כשר הבטחון ובבחירות בנובמבר אותה שנה נבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה. באוקטובר 1956 פרץ מבצע "קדש" בשיתוף עם צרפת ואנגליה כתגמול על פעולות הטרור מתוך מצרים. ישראל כבשה את חצי האי סיני, אך נאלצה לסגת ממנו בלחץ המעצמות. ב-1963, בהיותו בן 77, התפטר דוד בן-גוריון, שנית, מן הממשלה על רקע "פרשת לבון", שהיא גלגולה של פעולת הביון הכושלת במצרים ב-1954 ("העסק הביש"). ב-1965 השתתף בהקמת רשימת פועלי ישראל - רפ"י, ונבחר מטעמה לכנסת השישית. רפ"י הוקמה בעקבות דרישות לחקור עד תום את "הפרשה". בן-גוריון פרש מהכנסת ומהחיים הפוליטיים ב-1970, בגיל 84, והקדיש את זמנו לכתיבת זכרונותיו. דוד בן-גוריון נפטר ב-ו' בכסלו תשל"ד (1 בדצמבר 1973) ונקבר בשדה בוקר ליד קבר רעייתו, בחלקת הקבר אותה בחר בחייו. ספריו: "זכרונות" (1973 – 1975), "אגרות דוד בן-גוריון" (1971 – 1974), "מכתבים אל פולה ואל הילדים" (תשי"ח), "בית אבי" (1966), "אידאולוגיה ומדיניות ציונית" (תשל"ח), "ממעמד לעם" (1974), "מדינת ישראל המחודשת" (1975), "פגישות עם מנהיגים ערבים" (1975), "יומן מלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט" (1982), "ייחוד ויעוד – דבריו אל צה"ל ועליו" (1971), "מערכת סיני" (תש"ך), דברים כהוויתם" (1965)

המרכז למחקר ע"ש בן גוריון.