משה שרתוק (שרת נולד ב-ט"ו בתשרי תרנ"ה (15 באוקטובר 1894) באוקראינה. אביו הבילו"י עלה לארץ ב-1882, אך חזר לרוסיה, וב-1906 עלה שנית, הפעם כבעל משפחה, והתיישב לשנתיים בכפר הערבי עין-סניה שמצפון לרמאללה. שם רכש שרת את השפה הערבית , ב-1908 עקרה המשפחה לתל-אביב. בסיימו את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" כבוגר מחזור א', למד שרת משפטים באיסטנבול, כדי להכשיר את עצמו לייצג את היישוב מול השלטונות העות'מניים. ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שב ארצה והיה מפעילי תנועת ההתעת'מנות. ב-1916 התגייס לצבא העות'מני, סיים קורס קצונה, וכשולט בשפות תורכית, גרמנית וערבית שירת כמתורגמן בחזיתות מקדוניה ודרום-עבר הירדן. ב-1919 עבד שרת בוועד הצירים ליד יהושע חנקין. ב-1921 יצא ללונדון ללמוד מדעי המדינה .

ב-1925, עם הקמת היומון "דבר", נקרא לשמש סגן עורך ראשי ועורך השבועון האנגלי שלו שהוקם ב1929. ב-1931 נקרא על ידי חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לשמש כעוזרו. ב-1933, אחר רצח ארלוזורוב, נבחר תחתיו. כראש המחלקה המדינית ניהל שרת את המגעים עם השלטונות הבריטיים. הוא התמסר למפעל ההתיישבות, ובין היתר לתכנון המדיני של מפעל "חומה ומגדל", שבמסגרתו הוקמו ברחבי הארץ עשרות יישובים, שהיו בסיס לגבולות מדינת ישראל בימים יבואו. כמן כן, פעל שרת להקמת נמל תל אביב, לאחר שנמלי יפו וחיפה הושבתו על ידי סווריהם הערביים בשנות המרד הערבי – תקופת המאורעות (1936 – 1939), ולהקמת "משטרת היישובים העבריים" ששימשה, במדים הברטיים, זרוע חוקית של ה"הגנה". כן ניהל ואירגן את הופעות ועדויות מנהיגי היישוב לפני ועדות החקירה שהגיעו ארצה מטעם בריטניה, ארה"ב והאו"ם.

אחד מהישגיו הגדולים של שרת היה מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובשיאו הקמת החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"). בשנות המלחמה ניהל שרת את שיתוף הפעולה החשאי עם גורמים צבאיים בריטיים, שבמסגרתו ביצעו לוחמי "הגנה" פעולות צבאיות חשאיות, לרבות שיגור צנחני היישוב לאירופה הכבושה. אחרי המלחמה, כשהחריף מאבק היישוב בשלטון הבריטי, ביצעו הבריטים חיפושי נשק ומעצרים המוניים. ב-29 ביוני 1946, "השבת השחורה", היה שרת בכיר העצורים, הוא ישב במחנה המעצר לטרון 4 חודשים, כאשר, בלחץ הנסיבות, הניחה בריטניה את בעיית ארץ ישראל על שולחן האו"ם, מילא משה שרת תפקיד מרכזי במאבק המדיני, שהוכתר בהצלחה ב-29 בנובמבר 1947, כשקיבלה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה.

עם קום המדינה התמנה שרת לשר החוץ וניהל את המאמצים לקבלת ישראל כחברה באו"ם ולקשירת קשרים עם מדינות העולם. הוא עיצב את משרד החוץ והיה שותף פעיל בהשגת הסכם השילומים עם מערב גרמניה, שעליו חתם ב-1952 בשם ישראל. אחרי הקמת המדינה נתעוררה שאלת הקו המדיני-בטחוני שעליה לנקוט מול שכנותיה. בשלב זה התערער שיתוף הפעולה שהתקיים מאז 1933 בין שר החוץ שרת לראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון. בן-גוריון והקצונה הבכירה של צה"ל דגלו בפעולות גמול צבאיות לבלימת ההסתננות, ואילו שרת הסתייג מגישה זו מחשש להסלמת הסכסוך.

ב-כ' בטבת תשי"ד (26 בינואר 1954) נתמנה משר שרת לראש הממשלה לאחר פרישתו של בן-גוריון מכהונה זו בשלהי 1953. שרת החזיק גם בתפקיד שר החוץ. כשלון חוליית אמ"ן (אגף המודיעין של צה"ל) שהופעלה ביולי 1954 במצרים ללא ידיעת ראש הממשלה משה שרת ("העסק הביש"), הוליך להדחת שר הבטחון פנחס לבון ולחזרת בן-גוריון לכהונה זו. אולם הקרע בין שרת כראש הממשלה אשר דגל במדיניות של איפוק, לבין בן-גוריון כשר הבטחון, הלך והעמיק. בבחירות ב-1955 נבחר דוד בן-גוריון לראש הממשלה. משה שרת הוסיף להחזיק בתפקידו כשר החוץ. הלאמת תעלת סואץ על ידי נשיא מצרים, עבד א(ל)-נאצר, הכשירה שיתוף פעולה צבאי צרפתי-בריטי-ישראלי נגד מצרים. מחשש שמשה שרת יתנגד, החליט בן-גוריון להדיחו מתפקיד שר החוץ. שרת התפטר ב-18 ביוני 1956, משנוכח כי מפלגתו מתייצבת מאחורי בן-גוריון. באוקטובר 1956 כבש צה"ל את סיני בסערה. נוכח האווירה שהשתררה בארץ הסיק שרת, כי דרכו חזרה לזירה המדינית ננעלה. ב-1957 קיבל על עצמו את ניהול "עם עובד", הוצאת הספרים הגדולה במדינה, וב-1961 התמנה ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. בשנתו האחרונה נשא את אחד מנאומיו רבי ההשפעה והזכורים ביותר ("נאום כיסא הגלגלים"). כאשר בוועידת מפא"י ב-1965 תבע בן-גוריון לכונן ועדת חקירה ממלכתית לחקירת "העסק הביש", קרא לו שרת להאזין לרחשי הציבור, שנפשו נקעה מעיסוק מוגזם בפרשה זו, ותבע ממנו לא לכפות את דעתו על הכלל תוך איומי פרישה. רוב צירי הוועידה הצביעו נגד בן-גוריון, אשר פרש והקים מפלגה משלו. הקרע בין שרת ובן-גוריון לא נתאחה מעולם. משה שרת נפטר ב-ז' בתמוז תשכ"ה (7 ביולי 1965) בעודו מכהן כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. ספריו: "משוט באסיה" (1957), "בשעה האומות" (1958), "מחברת תרגומי שירה" (1965), "אורות שכבו" (1969), "יומן מדיני (א'-ה', 79- 1968), "יומן אישי" (א'-ח', 1978), "נתראה ואולי לא" (1998).