כללים פיסקאליים הנם מגבלות שהממשלה מאמצת וכופה על עצמה בניהול המדיניות התקציבית, לשם השגת יעדים מקרו-כלכליים ארוכי טווח.  בישראל נהוגים כיום שני כללים כאלה: תקרת גירעון, הקובעת כי הגירעון התקציבי לא יעלה מעל לאחוז מסוים של התוצר,  ומגבלת הוצאה הקובעת את התוספת המותרת להוצאה התקציבית בין שנה לשנה, במונחי אחוזי גידול של התקציב.

ממשלת ישראל הפגינה בשנים האחרונות אחריות פיסקאלית ראויה לציון, אשר הניבה הישגים מרשימים בצמצום גירעונות, הורדת חלקה של הממשלה בתוצר, הורדת נטל המס והקטנת יחס החוב תוצר. אחריות זו הייתה אחת הסיבות לצליחתו הקלה יחסית של המשבר הפיננסי שפקד את העולם. אחריות זו איננה מובנת מאליה, לא בהיסטוריה הכלכלית של ממשלות ישראל ולא בפרספקטיבה בינלאומית, ולראיה אנו עדים כיום  להשלכות של חוסר אחריות תקציבית על כלכלת יוון.

הצורך בכלל הוצאה חדש נבע מכמה גורמים:  ראשית, מההכרח להתמקד באופן חד וברור בהשגת היעד של הורדת היחס חוב-תוצר תוך פרק זמן מוגדר,  גם כאשר התנאים המשקיים משתנים שנית, כדי לשפר את היכולת להדוף מבעוד מועד את הלחצים הגוברים לפריצת הכלל הקודם באופן לא מבוקר, שעלולה להביא לאובדן האמינות הפיסקאלית שנרכשה בעמל רב; ולבסוף, כדי להבטיח שהשגת היעד חוב/תוצר לא תיעשה על חשבון היכולת לספק רמת שירותים ציבוריים נאותה. בהתאם פותחה נוסחה לקביעת מגבלת ההוצאה המשקללת שני משתנים מקרו כלכליים: המרחק מיעד החוב תוצר ושיעור הצמיחה ארוך הטווח במשק.

נקודת המוצא בקביעת הנוסחה הייתה שבמצב העמיד (steady state) שיעור הגידול של ההוצאה הממשלתית צריך להיות זהה לשיעור הגידול הממוצע של התוצר.  זאת, כיוון שכך ישמר לאורך זמן הגודל הרצוי של הממשלה,  קרי, אספקת שירותים ציבוריים בשיעור ובאיכות הנדרשים.  אם לחילופין הגידול בהוצאות הממשלה יהיה באופן שיטתי נמוך מהצמיחה, אזי נחווה ירידה מתמשכת, מעבר לרצוי, בגודל הממשלה בתוצר.
אולם, כל עוד שהיחס חוב-תוצר גבוה מהרצוי, סברנו כי יש לרסן את שיעור הגידול בהוצאה התקציבית, בפרט מתחת לשיעור הצמיחה.  כך נוכל לשמור על גירעונות נמוכים מספיק בכדי לצמצם את יחס החוב לתוצר, באופן שיאפשר להגיע ליעד החוב הרצוי. 
לכן, הגדרנו  מקדם ריסון שמגביל את ההוצאה התקציבית, בהתאם למרחק מיעד החוב:  ככל שמתקרבים ליעד ניתן לרסן פחות.
הגורם השני  בכלל החדש הוא צמיחת המשק או ליתר דיוק פוטנציאל הצמיחה של המשק.  כעיקרון ככל שהמשק צומח מהר יותר היינו רוצים להתיר יותר את הרסן התקציבי, אבל מאידך אם נתבסס לצורך זה על הצמיחה השוטפת הדבר יביא למדיניות פרו-מחזורית, קרי, להחרפת התנודתיות המקרו כלכלית, מדיניות שהנה כמובן לא רצויה.  לכן הכלל החדש מתייחס  לפוטנציאל הצמיחה של המשק הנמדד לפי ממוצע הצמיחה ארוך הטווח  - עשר השנים האחרונות - של המשק.

הכלל הפיסקאלי החדש, הקובע את שיעור הגידול של ההוצאה התקציבית מדי שנה, יחושב על ידי המכפלה של מקדם הריסון בסביבת הצמיחה של המשק:

סביבת הצמיחה × מקדם הריסון  = שיעור הגידול בהוצאה

מצידו, מקדם הריסון ייקבע כל שנה על ידי היחס בין יעד החוב תוצר, העומד על 60%, לבין יחס החוב תוצר הנוכחי:

יעד החוב תוצר ÷ יחס חוב תוצר נוכחי = מקדם הריסון

לדוגמה, אם בשנה מסוימת יחס החוב תוצר עומד על 80%, מקדם הריסון הוא פשוט: 60/80=0.75.
 כאשר יחס החוב תוצר שווה ליעד החוב מקדם הריסון הוא  1,  כלומר שיעור הגידול בהוצאה זהה לסביבת הצמיחה של המשק. מאידך, ככל שהמרחק בין יחס החוב בפועל לבין היעד גדול יותר, כך יהיה מקדם הריסון קטן יותר, ועל כן ריסון ההוצאה התקציבית יהיה מחמיר יותר.