ילדי הרצל – סיפור חייהם

העלאת עצמות ילדי הרצל לקבורה בהר הרצל, בירושלים, האם יושלם מילוי צוואתו של הרצל?

(מאי גודר 2006)

צוואתו של הרצל
ב- 2002 כתב ד"ר אריאל פלדשטיין מאמר שכותרותו "צוואתו האחרונה של בנימין זאב הרצל"1. במאמר מציג פלדטשיין את המניעים שעמדו מאחורי הקיום החלקי של צוואתו של הרצל והוא מסיים עם הקריאה להשלים את קיומה.

הרצל בצוואתו השלישית והאחרונה שנכתבה במרץ 1903 ביקש כי לאחר מותו להעלות לקבורה בארץ את ארונו יחד עם ארונותיהם של אביו ואחותו ואת ארונותיהם של אלה מבני משפחתו שימותו עד מועד העלאת ארונו לארץ ישראל. את ארונה של אישתו הוא מבקש להעלות רק אם היא תצווה כך בצוואתה.

ב- 24 בנובמבר 1948 החליטה הממשלה הזמנית להקים ועדה משותפת לה ולסוכנות היהודית במטרה לטפל בהעלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל למדינת ישראל.  הטיפול בנושא הוטל לידיו של ליאו לויטרבך, מזכיר הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית. לויטרבך בבואו לטפל בנושא העלאת עצמות ילדיו של הרצל ובמיוחד אלה של האנס, התייעץ עם ברט אהרון (משפטן ומראשי תנועת המזרחי), שהמליץ להביא לקבורה בארץ את עצמות הרצל, אחותו ואביו בלבד.  ב- 1954 חזר והתייעץ בנושא עם הרב אברהם חיים שאג (יושב ראש המועצה הדתית בירושלים ויושב ראש חברת קדישא "גמילות חסד של אמת", מראשי תנועת המזרחי וחבר כנסת מטעמה בכנסת הראשונה), שייעץ גם הוא לא להעלות את עצמות ילדיו מחשש כי העברתו של האנס לקבורה בהר הרצל תגרום לחלול כבודו של אביו המנוח.

בשנת 1956 הציבה מדינת ישראל מצבה על קברם של פאולינה והאנס בבית הקברות היהודי בבורדו.

פסק הלכה של הרב הראשי לישראל
לפני מספר חודשים התקבל במשרד ראש הממשלה פסק הלכה של הרב הראשי לישראל, הרב שלמה משה עמאר, המתיר את העלאת עצמות ילדיו של הרצל לקבורה בהר הרצל בירושלים. עם פסק ההלכה זה נפתרה הבעיה ההלכתית שמנעה את קיום צוואתו של הרצל ונסללה הדרך להשלים את קיומה. משרד ראש הממשלה בשיתוף עם ההסתדרות הציונית העולמית פועלים להשלים את המשימה.

סיפורם של ילדי משפחת הרצל
להלן סיכום קצר של תולדות ילדי משפחת הרצל. הסיכום מבוסס על סיפרה של אילזה שטרנברגר, נסיכים ללא בית, שיצא לאור ב- 21994.

המסופר כאן בא להאיר מעט את חייהם של ילדיו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. אין כאן ניסיון לתרץ את התנהגותם ואת סופם הטראגי אלא לאפשר לקורא להציץ לתוך הסביבה והעולם בו גדלו ולנסות להבין עם איזו מציאות הם נאלצו להתמודד לאורך כל חייהם. מתוך המתואר בהמשך ניתן להבין עד כמה היו חייהם מורכבים, עד כמה היו נתונים בידי אחרים ועד כמה לא ציודו בכלים לבניית החוסן הנפשי והכלכלי הנדרשים לחיים נורמטיווים. קורות המשפחה, התהפוכות שעברו על ילדי הרצל והמתחולל בנפשם נחשף במערכת עניפה ביותר של מכתבים. מכתבים שכתבו האחד לשני, מכתבים שנכתבו לאפוטרופוסים, לקרובי משפחה וידידי המשפחה וחילופי מכתבים בין טרודה למי שעתיד להיות בעלה ואבי בנה ריצ'רד נוימן.

בנימין זאב הרצל וג'ולי נשאוור נישאו בוינה, אוסטריה בקיץ 1889.

בתם הבכורה פאולינה נולדה ב- 29 במרץ 1890. האנס נולד ב- 10 ביוני 1891 ובת הזקונים, טרודה, נולדה ב- 20 במאי 1893.

בילדותם זכו הילדים לחיים מוגנים ביותר. אימם דאגה לכך שיזכו רק למיטב. במקום ללכת לבית הספר הם למדו בבית מלווים במורים פרטיים, מחנכים ואומנת. הגנה זו גרמה לכך שילדי הרצל הופרדו מחברת בני גילם. הם גדלו באווירה שעודדה שקדנות וחריצות. בעיני הסובבים אותם הם היו אחרים, הם היו ילדיו של  הרצל, שייסד והוביל את התנועה הציונית, מאז הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב- 1898. הילדים גדלו כל חייהם בצילו של אביהם.

הרצל היה עבורם אב שבילה הרבה בנסיעות ותקופה מסוימת אף חי בצרפת ככתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה (Neue Freie Presse). בכל תקופות היעדרותו עמד בקשר מכתבים רצוף עם ילדיו. הוא היה כותב להם מדי יום. בתקופות שהיה בבית הקפיד לבלות עם ילדיו בעיקר בקריאה. הילדים קיבלו בהערכה ובאהבה את המסירות של אביהם לרעיון הבית הלאומי לעם היהודי.

מלבד הוריהם היו עוד מספר דמויות שהשפיעו על חייהם ביניהם היו דוד וולפסון ומוריץ ריצ'פלד  חבריו של הרצל ויוהאן קרמינצקי בן דודה של ג'ולי. בצוואתו ביקש הרצל כי השלושה ימונו כאפוטרופוסים של ילדיו והטיל עליהם את המשימה לטפל במשפחתו ולדאוג לרווחתם. כל אחד מהם קיבל אחריות ישירה לאחד מילדיו.

הרצל נפטר ב- 7 ביולי 1904. פאולינה היתה אז בת -14, האנס בן 13 וטרודה בת 11.

עם מותו של הרצל נותרה המשפחה כמעט בחוסר כל. הרצל הוציא את כל כספו ואת מרבית הנדוניה של אישתו ג'ולי על פעילות התנועה הציונית. עם מותו מיהר דוד וולפסון להקים את "קרן הילדים". הקרן נועדה לגייס כספים מתורמים בכדי לאפשר את הקיום בכבוד של משפחת הרצל. הרבה בתנועה הציונית התנגדו להקמת הקרן וראו בה פגיעה בכבודו ומורשתו של הרצל, אך לא עמדה בפני וולפסון ברירה אחרת. גם כך יכסו לאורך השנים, שלשת האפוטרופוסים, מכיסם הרבה מהוצאות בני המשפחה. הפרסום הראשון של יומני הרצל ערוכים ע"י פרופסור קלנר נועד להבטיח  הכנסה נוספת למשפחה מתשלום התמלוגים.

הילדים היו קשורים מאד לאימם והאחד לשני, עקב הבידוד המסוים שנגזר עליהם הם בילו את ימיהם יחד. לנוכח המציאות הכלכלית החדשה, אובדן דמות האב וצוואתו של הרצל נאלצת המשפחה לשנות את אורח חייה. האנס נשלח בהתאם לצוואת אביו ללמוד בפנימיה יהודית באנגליה. טרודה ופאולינה היו צריכות להיפרד מהמורים הפרטיים וללכת לבית הספר. לטרודה היתה זו התרגשות גדולה לבלות עם בני גילה, פאולינה לקחה את המהלך קשה יותר, ראתה עצמה כ"נסיכה" ולא התרגלה לבית הספר. ג'ולי שהיתה מורגלת בחיי רווחה ופאר ואשר מעולם לא ידעה מחסור כספי לא הצליחה להתרגל ולהתאים את אורח חייה כך שלא תחרוג ממסגרת התקציב שיועד לה על ידי האפוטרופוסים. בריאותה הרופפת של האם והצורך שלה במנוחה בבתי הבראה הוסיפו למתח המצטבר אצל הילדים ותרמו להרגשת חוסר היציבות.

מות האם ב- 1907 הותיר את הילדים לא רק חסרי כל אלא גם חסרי בית והם בני 17, 16 ו- 14.

האנס נשאר בפנימיה באנגליה לסיים את התיכון ולגשת למבחני הקבלה לאוניברסיטה. על האפוטרופוסים נפלה האחריות לדאוג לקורת גג לשתי הבנות. טרודה עברה לגור עם דודתה אלה ופאולינה הועברה לפנימיה.

המשפחה הקרובה והאפוטרופוסים מעולם לא עודדו את הילדים לקחת אחריות לגורלם ולנצל את השכלתם ושנות לימודיהם לרכישת מקצוע. היחידה שהלכה בכיוון זה היתה טרודה, היא עברה בהצלחה את הלימודים באוניברסיטה והוסמכה ללמד צרפתית. אולם לא עודדו אותה מעולם לעבוד מאחר וזה לא נחשב יאה לנערה מבית טוב הרוצה להינשא.

הילדים מצאו את המציאות קשה להתמודדות.  כל אחד מהילדים בחר דרך אחרת להתמודד עם השכול, היתמות וחוסר היציבות. פאולינה ניסתה לברוח מהמצב על ידי נישואין וכשאלה לא עלו יפה, הרבה באשמתה, בחרה להתנתק ממשפחתה ולחיות את חייה. האנס השקיע את כל כולו בלימודים, הוא למד שעות כה רבות ביום עד כי היה מגיע למצב של אפיסת כוחות. הוא היה כה מרוכז בעצמו ובלימודיו שלא יכול היה לתמוך נפשית באחיותיו. מצב זה הוליד אצלו רגשות אשם שהלכו והתגברו עם השנים. טרודה מצאה נחמה בלימודיה אך החיים עם דודתה היו רחוקים מלהיות רגועים. טרודה מעולם לא הרגישה בבית אצל דודתה וכך הסתגרה יותר ויותר בעצמה. האפוטרופוסים, תמיד ברקע, תמיד שומרים על קשר העניקו לילדים סעד כלכלי ונפשי. במובנים רבים מילא דוד וולפסון את דמות האב וכל חייו ליווה את ילדי הרצל.

היחס של הילדים לתנועה הציונית בבגרותם היה דו משמעי. האנס לא הסכים לקשור עצמו לתנועה הציונית ולא הסכים לבא לקונגרסים. טרודה טיפלה בוולפסון לאחר מות אישתו. בתקופה זו עזרה לו בטיפולו בענייני התנועה הציונית ואף התלוותה אליו לקונגרס העשירי בבאזל ב- 1913. 

דוד וולפסון נפטר ב- 19 בספטבר 1914. עם מותו חזרה טרודה לוינה, לחיות לראשונה בדירה משלה.  מהלך מלחמת העולם הראשונה הקשתה על התקשורת בין הילדים. האנס וטרודה מצאו עצמם במדינות אויבות ופאולינה נעלמה מחייהם, כנראה בצרפת. האנס השקיע את כל מרצו בלימודיו, טרודה בילתה הרבה אצל קרובי משפחה וחברי משפחה. שניהם עסוקים ומרוכזים בעצמם. המלחמה חולפת על פניה של טרודה. האנס מגלה יותר עניין במלחמה ואף מצטרף לצבא בריטניה.

פאולינה  - פאולינה, לאחר גירושיה מבעלה ג'וסף היפט, ניתקה כמעט לחלוטין מגע עם בני משפחתה ונדדה בעולם תמיד בחוסר כל. היו תקופות בהן היתה אושפזת בבתי חולים לחולי נפש. העוגן היחיד שהיה לה היה ביתה של הגברת אמה פאטאק. אמה היתה פעילה בתנועה הציונית, הכירה מקרוב את הרצל ונתנה בית לציונים הצעירים. כל אימת שפאולינה נדרשה למקום בוינה ביתה היה תמיד פתוח בפניה. פאולינה בילתה תקופות ארוכות בצרפת האחרונה שבהן היתה בבורדו שם נפלה למשכב. הקונסוליה האוסטרית יחד עם מר שטומפלר, מחברי הקהילה היהודית בבורדו, שמונה על ידי התנועה ציונית לטפל ולדאוג לפאולינה, עקבו אחר מחלתה. הם דיווחו למשפחה ודאגו לכסות את ההוצאות הכספיות שהיו כרוכות באישפוז. פאולינה סבלה מאי ספיקת לב ובמשך חודשים הדרדר מצבה. טרודה והאנס עודכנו על מחלתה אך שניהם היו עניים מדי וחלשים מדי נפשית בכדי לתת לה את התמיכה הנדרשת. האנס נסע לבקר אותה פעם אחת במהלך האישפוז, ביקור שהיה חשוב מאד עבור פאולינה אך רק הגביר את רגשות האשם של האנס על שאינו מטפל בה כנדרש. עם קבלת ההודעה על פטירתה נסע שוב לבורדו. טרודה כבר היתה חלשה מדי נפשית בכדי הגיע להלוויה.

פאולינה נפטרה ב- 8 בספטמבר 1930 בצוואתה ביקשה להיקבר בווינה סמוך לאביה. האנס שהגיע לבורדו בכדי להשתתף בהלוויה, נתן הסכמתו לכך שתיקבר בבית הקברות היהודי בבורדו.

האנס - עם שחרורו מהצבא הבריטי ב- 1919 מצא עצמו בחוסר כל, ללא בית ללא שורשים וללא זהות עצמית. הנדודים מאוסטריה לאנגליה, טקס ברית המילה שנעשה לאחר בר המצווה שלו, המעבר מבית יהודי חילוני לבית ספר יהודי אורתודוקסי, כל אלה משקפים את התגלמות הבעיה המרכזית שלו, אובדן הזהות. בכתביו תמיד מדגיש את השתייכותו לעם היהודי, גם בתקופה בה המיר את דתו. החיפוש המתמיד אחר משפחה וחברים מצד אחד והנחמה שחשב כי ימצא ברוחניות ובחברת אלה העוסקים בכך הם אלה שהובילו אותו לבחון דתות אחרות. עם הזמן הבין כי גם בנצרות על גווניה אינו מוצא את הנחמה וחזר לקשור את גורלו עם העם היהודי. האנס בילה את מרבית חייו הבוגרים בחיפוש אחר מילוי הצורך להרגיש שייך. הוא קרא ואף תרגם את כל כתבי אביו, אך מעולם לא ראה עצמו מסוגל או ראוי להמשיך את פועלו ושמר מרחק מכל פעילות ציונית. בשנותיו האחרונות התפרנס בעיקר מתרגום. מרבית חייו היה מחוסר כל אך תמיד מצא ממה לתת לעניים יותר ממנו.

הנסיעה האחרונה שלו לבורדו בעקבות מות אחותו היתה מעמסה נפשית כבדה מדי. רגשות האשם על כך שלא טיפל באחותו ולא הצליח להצילה מעליבות חייה יחד עם תחושת הכישלון שהרגיש כאדם וכבן העם היהודי דחפו אותו לקצה והוא התאבד ב- 15 בספטמבר 1930, עוד לפני שהתקיימה הלווית אחותו. במכתב שהשאיר אחריו ביקש להיקבר באותו ארון איתה, וביקש כי למרות הסכמתו הראשונית לקבורת אחותו בבורדו, יועברו שניהם לקבורה בוינה לצד אביהם. בצוואתו אף מציע האנס לנצל ההזדמנות ולהעלות את שלשתם יחד עם אפר אימו לקבורה בישראל. האנס נקבר בית הקברות היהודי בבורדו שלשה ימים בלבד לאחר אחותו.

טרודה  - עם חזרתה לוינה לאחר מות דוד וולפסון חוותה לראשונה הרגשה של בית, עם כניסתה לדירה ששכר עבורה מוריץ ריצ'פלד. טרודה נחשבה המאושרת והחזקה ביותר מבין שלושת הילדים. בתקופה זו התוודתה לבעלה לעתיד ריצ'רד, שהיה חבר קרוב של מוריץ. ריצ'רד היה בן 49, גרוש עם ילד והיא בת 22. מערכת היחסים שלהם ידעה עליות ומורדות עוד לפני הנישואים. מוריץ התנגד נחרצות לקשר ביניהם. רק לאחר התמוטטותה הנפשית של טרודה והעובדה כי פורסם ברבים כי השניים מאורסים, נתן בלית ברירה את הסכמתו לקיום החתונה. טרודה נישאה לריצ'רד ב- 23 באפריל 1917. האנס  לא הצליח להשתתף בחתונה, עקב המלחמה. סטפן בנם נולד ב- 21 באפריל 1918. לכל אורך חייה הנשואים סבלה טרודה  מהתמוטטויות ונדרשה לתקופות החלמה ארוכות. כל אלה הרחיקו אותה מבעלה ומבנה. טרודה תלתה בבעלה את האשמה למצבה הנפשי ואף ביקשה להיפרד ממנו. הפרידה מעולם לא התממשה בעיקר עקב המצוקה הכלכלית אליה נקלעו לאור עלויות האישפוז הגבוהות וקשיים בעסקיו של בעלה. ריצ'רד היה אב מסור ודאג להגן על בנו מפני מצבה של אימו. הוא דאג לכך שתהיה לו מטפלת שתהווה דמות יציבה שתלווה אותו לאורך ילדותו. האישפוז האחרון של טרודה היה ב- 1931 ומאז לא יצאה למעשה מבית ההחלמה. עליית הנאציזם והתגברות האנטישמיות הובילו את ריצ'רד ביולי 1933 לשלוח את בנו סטפן ללמוד בבית ספר יהודי באנגליה. טרודה חשה מוגנת בבית החולים אינזרסדורף ונשארה שם, למרות שכבר החלימה, עד שפונתה משם ב- 1941 עם שאר החולים לבית חולים אחר. ב- 1942 הועברו היא וריצ'רד למחנה הריכוז טרזינשטט.

טרודה נפטרה ב- 15 במרץ 1943, נערכה הלוויה צנועה. ריצ'רד לא הגיע, לא ברור מתי נפטר.

סטפן -  לאחר שנפרד ממשפחתו שמר עימם על קשר לכל אורך שנות לימודיו. מתוך מכתביו עולה כי ביקש מספר פעמים שיעזבו את אוסטריה ויצטרפו אליו לאנגליה. בעקבות מאורעות מלחמת העולם השנייה וההכרה בשואה של יהדות אירופה אימץ סטפן את הרעיון הציוני. בנוסף ללימודיו האקדמיים מצא זמן לשבת בספריה ולקרוא את כל כתביו של סבו. מתוכם למד להכיר בגודל ובעצמת הרעיון הציוני.

התכנון הראשוני של סטפן היה לסיים את הלימודים באוניברסיטה ולבקר בארץ ישראל. הוא אף מציע להוריו לשנות את בקשת ההגירה לבריטניה בבקשה להגר לארץ ישראל. השינוי בתוכניותיו והחלטתו להצטרף כחייל לצבא בריטניה הושפע מקריאתם של חיים ויצמן ודוד בן גוריון לתושבי ארץ ישראל היהודיים להלחם לצידם של הבריטים למרות הספר הלבן. את שירותו הצבאי עשה בהודו. לקראת סוף המלחמה נשלח לחופשת התאווררות באנגליה. בדרך מהחופשה ובחזרה ממנה עצר המטוס למספר ימים בארץ ישראל. סטפן מנצל ביקורים אלה לתור בכל הארץ, לבקר בירושלים ובמוזיאון הרצל. באחד משני המסמכים שכתב בעקבות ביקריו בישראל, הוא מתאר את ההתרגשות שאחזה בו עם כניסתו למוזיאון הרצל ולחדר הרצל שהיה עמוס ברהיטיו וחפציו של סבו. חוויה מיוחדת היה הדפדוף בכתביו המקוריים של סבו. הוא חותם את המסמכים במשפט "אני עוד אחזור".

עם שחרורו מהצבא הבריטי הוא סופח למשרד המדע של המושבות הבריטיות ונשלח לשמש כנציג המשרד בשגרירות בריטניה שבוושינגטון.  בנובמבר 25 בשנת 1946 הוא קפץ אל מותו מגשר בוושינגטון.

1. אריאל פלדשטיין   2002  צוואתו האחרונה של בנימין זאב הרצל, זמנים 80, עמ' 56-62
2. Ilse Sternberger 1994  Princes Without a Home, Modern Zionism and the Strange Fate of Theodor Herzl's Children 1900-1945, International scholars Publications, San Francisco & London


הודעה לתקשורת בדבר העלאת העצמות



ילדיו של הרצל: תיקון עוול

מאת: ד"ר דניאל פוליסר
*הכותב הוא יו"ר מועצת הרצל הפועלת במסגרת משרד רה"מ ונשיא מרכז שלם.

קבורתם המחודשת של שניים מילדיו של הרצל ביום ד' בירושלים (בת אחת נספתה בשואה) צריכה להשביע את רצונם של היהודים ברחבי העולם, שכן בכך ממלאת מדינת ישראל את חובתה הרשמית האחרונה לחוזה המדינה. אף על פי כן, היו שטענו שילדיו של הרצל התרחקו מן העם היהודי ומן הדת היהודית ולכן יש משהו לא-הולם בקבורתם לצד אביהם. למען הצדק, למען כבוד המת ולמען מורשתו של הרצל חשוב לתקן את העוול - ובייחוד בנוגע לבנו היחיד, האנְס, שנגדו כוּונו ההשמצות החמורות ביותר, אף שלאמִתו של דבר קיים כל חייו קשרים עם העם היהודי ועם הציונות.

האנס, בלשן מחונן, למד עברית בגיל צעיר, ובטקס בר-המצווה שלו, שהתקיים זמן קצר לאחר מות אביו, קרא ברהיטות מן התורה. הוא נשלח לבית-ספר יהודי פרטי באנגליה ושם היה התלמיד הראשון בכיתתו בלימודי העברית והצטיין בלימודי התנ"ך; כעבור שנים, בזמן לימודיו בקיימברידג', זכה בפרס על חיבור שכתב בעברית.

האנְס קיים קשרים גם עם התנועה הציונית. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כתב שהמשימה העומדת לפני הציונות היא "לשמר את חייו, את כבודו המוסרי ואת אושרו של עם מובחר", ושהוא למד להבין "את הצורך המוחלט בתנועה לאומית רחבה כמו התנועה שאבי דיבר עליה לראשונה". לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שבה זכה האנְס בשני עיטורים על שירותו בצבא הבריטי, הוא קיבל הצעה להצטרף לגדוד העברי ואף היה משרת בו אילולא חתמו קודם לכן על הסכם שביתת נשק. האנְס, שהיה סופר מחונן, ייחד את זמנו לאחר המלחמה לתרגום יומני אביו לאנגלית – משימה שהשלים אגב התייעצות עם מאורות ספרותיים בעולם היהודי, ובהם ליאון קלנר, ישראל זנגביל ולוסיאן וולף.

עם זה, מבקרים מתעלמים מן ההבטים האלה בחייו של האנְס ומתמקדים בעובדה שבגיל 33 התנצר, והתנכר-לכאורה לעמו. ואולם בקביעה זו יש משום אי-הבנה חמורה, שהרי האנְס כתב ביומנו: "אינני סבור שישו היה בן האלוהים ולכן... אינני יכול לקרוא לעצמי בצדק נוצרי". הוא מצא גם שהכנסייה היא אנטישמית וכתב ש"ההערות הצורמות הקטנות האלה... מוכיחות לי את אי-ההתאמה ביני ובין הכנסייה". פחות משנה לאחר שהתנצר הגיע למסקנה ש"הדרך הנכונה בשבילי היא להצטרף לבית הכנסת היהודי הליברלי", וזמן קצר אחר כך כתב ללוסיאן וולף ש"בכל הנוגע לדת, אני יהודי ליברלי".

כמה שנים אחר כך, זמן קצר לפני מותו, שאל האנְס את חברו מרסל סטרנברגר אם הוא יכול להצטרף אליו לבית הכנסת: "שם אוכל לפנות להורַי בתפילה, לבקש את סליחתם ולהביע חרטה על כפירתי לפני אלוהים". מיד לאחר שאחותו פאולינה, שהיתה חולה זה זמן רב, מתה בבורדו, התאבד האנְס - מוטרד מכך שלא הצליח לעשות למענה יותר. במכתב האחרון שכתב ביקש שיקברו אותם לצד אביהם – תחילה בווינה ובסופו של דבר (כעולה בבירור מדבריו) בפלשתינה. האנְס, שמעולם לא עזב באמת ובתמים את משפחתו ואת עמו, הבהיר שהוא רוצה להוסיף להיות חלק מהם גם במותו.

היום נענתה הבקשה האחרונה ההיא – של האב ובנו. כיהודים וכציונים עלינו להיות גאים למלא את המצווה הזאת, וראוי שנמלא אותה בלב שלם.