סטפן תיאודור נורמן
(מאי גודר)

סטפן נולד ב- 21 באפריל 1918 בצ'כוסלובקיה, בן לטרודה נוימן-הרצל ולריצ'רד נוימן.
בילדותו גדל בבית הוריו בוינה. מערכת היחסים בין הוריו היתה מורכבת מאד, בעיקר כנראה עקב פער הגילים ביניהם. אביו היה מבוגר מאימו בכמעט 30 שנה. אימו סבלה כמו אימה ממחלת נפש שהחמירה לאחר לידת בנה. לאורך כל ילדותו היא נכנסה ויצאה מאשפוזים, מאשפוזה האחרון ב- 1931 בחרה אימו לא לצאת עוד מבית ההחלמה חזרה הביתה. אביו שחס עליו, ניסה להסתיר ממנו את מצב אימו וליצור תחושת יציבות בבית. את משק הבית ניהלה הגב' ווטס (Wutz), היא ליוותה את הוריו וטיפלה באביו עד שנשלחו למחנה ההשמדה טרזינשטט,
אביו היה איש עסקים, שנע בין ביתם בוינה לעסקיו בעיירה Friedek , על גבול אוסטריה וצ'כוסלובקיה. ריצ'רד צפה במתרחש בגרמניה, ראה את עלית הנאציזם והפאשיזם והבין כי ההתנכלות ליהודים תגיע גם לאוסטריה. ב- 1933 הוא מחליט להוציא את בנו סטפן מאוסטריה והוא שולח אותו לבי"ס יהודי באנגליה. עם סיום לימודי התיכון ממשיך סטפן ללימודי משפטים באוניברסיטת קיימברידג'.

בתקופת לימודיו באוניברסיטה הקדיש זמן לקריאה ולימוד כתבי סבו.  אנשי ההסתדרות הציונית מלווים אותו לכל אורך תקופת מגוריו באנגליה. בין אנשי הקשר הבולטים ניתן לציין את ד"ר לויטרבך  ממחלקת ההסתדרות בהנהלת ההסתדרות הציונית ופרופ' ברודצקי האפוטרופוס שלו באנגליה מטעם הנהלת ההסתדרות הציונית. פרופ' ברודצקי שימש כמנהל המדיני של משרד ההנהלה הציונית בלונדון מאז 1928 בד בבד עם המשך פעילותו המחקרית. סטפן נהנה במהלך תקופת לימודיו למלגת לימודים ומחיה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית. 

כחלק מתהליכי ההתאקלמות והרצון להתאזרחות משנה סטפן את שם משפחתו מנוימן לנורמן ב- יוני 1940. באותה שנה מקבל אזרחות בריטית ומתגייס לצבא בריטניה. הוא משרת כקצין בציילון (סרי לנקה).
ב- 1945  עם סיום מלחמת העולם השניה והרגיעה הצבאית, נחשפים זוועות המלחמה ביתר שאת. סטפן בכתביו ובמאמריו מדבר על העיניים הכבויות והיאוש כפי שמשתקף בעיני הניצולים ממחנות ההשמדה ושבויי המלחמה הבריטים שחזרו מיפן. מכתביו מצטייר אדם רגיש, הומניסט בבסיסו וציוני ביחסו לישראל ולעם היהודי.
סטפן יוצא בסוף 1945 לחופשת הבראה באנגליה. מסלול היציאה לחופשה והחזרה ממנה עוברת בישראל. בזמן זה הוא כבר יודע כי שעת שחרורו מהצבא קרב. בביקוריו בארץ מארחים אותו אנשי הסוכנות היהודית. ד"ר ליוטרבך מודיע לד"ר ליאו כהן במכתב מה- 2.7.45 על ביקורו הצפוי של סטפן בארץ ומבקש ממנו לידע אותו על הגעתו בכדי שיוכל לתאם לו סיור מתאים.
בביקורו הראשון בארץ בסביבות אוגוסט 1945 הוא פוגש את לייב יפה המארח אותו בירושלים ולוקח אותו לביקור בחדרו המשוחזר של הרצל ומראה לו את היומנים המקוריים של סבו. בעקבות הביקור מתפתח קשר אישי בין השניים המשתקפת בחילופי המכתבים ביניהם.
בביקורו השני הוא מלווה ע"י ד"ר לויטרבאך. תוכנית הסיור כוללת ביקור בקיבוצים מעלה החמישה וגבעת ברנר. בערב הוא מבקר בתל אביב ובתיאטרון הבימה. ד"ר לויטרבאך מצפה לביקור זה. הוא מקווה במהלכו לחשוף את סטפן לתהליך ההתחדשות והבניה בארץ ובתוך כך לעורר בו את הרצון לחזור לארץ לאחר שחרורו מהצבא. במידה רבה הוא מצליח. סטפן חוזר מביקורו השני בארץ עם הרבה תקווה. בכתביו משתקפת ההבנה כי ישראל היא התשובה לייאוש ולכאב שנוצרו עם זוועות המלחמה. הוא מציין כי רק כאן ניתן לראות את התקווה חוזרת לאלה ששרדו את מחנות ההשמדה. הוא מסיים את מאמרו השני בהבטחה לחזור לפלשתינה ועם המשפט הבא – "אם לעזוב מקום, אומר כי חלק ממך מת אז עם החזרה אליו אתה נולד מחדש".

בעת חופשת ההבראה שלו באנגליה נערך בלונדון הכינוס הציוני הראשון מאז סיום המלחמה וסטפן משתתף בו. במכתבו ללייב יפה הוא מספר, כולו נלהב, על הרעיון לקיים את הקונגרס הבא בירושלים (הקונגרס ה- 22 מתכנס לבסוף בבאזל ב- 24-29 בדצמבר 1946).
בקרב הנהלת ההסתדרות הציונית יש רצון להביא את סטפן לארץ עם שחרורו מהצבא. ד"ר לויטרבאך אף דואג לכתוב להנהלה הציונית כי הציע במכתב לסטפן להגיע לביקור ארוך בארץ ואולי אף ימצאו לו כאן עבודה. במכתב נוסף מציע ד"ר לויטרבאך להזמינו בשם ההנהלה הציונית ועל חשבונה.  החשיבות בהבאתו לארץ היא היכולת לחדש את שושלת הרצל ולהסתייע בה לבניית המדינה ומוסדותיה.

סטפן משתחרר מהצבא ביולי 1946 וחוזר לאנגליה לטפל בנושאים אישיים. הוא כבר יודע מה עלה בגורל הוריו אך אינו מודע עדיין לנסיבות שהביאו למותם במחנה. הוא בודק את מצב נכסי המשפחה באוסטריה, ומנסה לברר מה עלה בגורל הוריו בחודשי חייהם האחרונים. בעזרת דודתו (מצד אביו )באנגליה הוא מנסה ליצור קשר עם ווטס, אומנת בית המשפחה באוסטריה. יחד עם בירור גורל משפחתו הוא מנסה לחדש קשרי משפחה ישנים. בארכיון הציוני נמצא מכתב ממנו אל גב' איצקוביץ - קהאן, בתו של יעקבס ואנה קהאן, ידידי משפחה קרובים שנספו אף הם בטרזינשטט. יעקבס קהאן היה בנקאי מכובד בהולנד וידיד קרוב של הרצל עצמו. בעקבות תקופה קצרה בה גר בישראל, נשארה בתו לגור בחיפה.
המכתב של סטפן לגב' איצקוביץ-קהאן חושף את כמיהתו למשפחה ולקשרים עם מכרים של המשפחה מלפני המלחמה, מהתקופה בה גר בבית הוריו. במכתב שכתב לה ב-  2 ביולי 1946, הוא מספר על כך שהיה בכוונתו לבקר אצלם בחיפה במהלך ביקורו השני בארץ אף דיבר על כך עם ד"ר לויטרבאך, אך הזמן הקצר שהיה ברשותו לא איפשר לו. הוא מביע השתתפות בצערה על אובדן הוריה ועל שותפות הגורל המצער שלהם. בהמשך הוא מרחיב ומספר על  ההכנות לקראת הנסיעה לתקופה ארוכה יותר לפלשתינה ומסביר כי של שנותר לו הוא רק להמתין לקבלת דרכונו ולאשרת הביקור.
מה קורה במהלך יולי ואוגוסט ומדוע הוא מחליט לקבל את המשרה בלשכה המדעית של שגרירות בריטניה בוושינגטון ולא לנסוע לפלשתינה לא ברור. מתוך חילופי המכתבים בארכיון ברור כי היה עליו לפרנס את עצמו ואולי אף לתמוך כלכלית בדודתו. כאן נותר רק לשאר כי זה היה אחד המניעים. את הרעיון לבקר בארץ הוא לא זנח, עדות לכך הוא כי מיד עם הגיעו לוושינגטון הוא יוצר קשר עם ד"ר אליהו אפשטיין (אילת) אז  נציג המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית בארה"ב ולימים השגריר הראשון של ישראל בוושינגטון.

ממכתבים של ד"ר אליהו אילת ואשתו, וממסמכים אישיים שהשאיר אצל ד"ר אילת למשמרת ידוע כי המכתב מאומנת הבית, ווטס, לו חיכה תקופה ארוכה כל כך, הגיע אליו בתחילת נובמבר 1946. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני. המכתב מזעזע בתוכנו, Wutz כותבת מתוך התרגשות רבה אך גם תוך הפניית אצבע מאשימה, האשמה שאולי ביום יום אינה נראית חריפה, אך למי שליבו דואב על אובדן חיי הוריו ועל כך שלא יכול היה להצילם, האשמה זו יכולה להיות מכאיבה ביותר. היא כותבת לו "... אינך יכול לדמיין מה הרגשתי כשזיהיתי את כתב ידך. ליבי החסיר מספר פעימות ועתה אני מודה לאלוהים ממעמקי ליבי על כי הנך בין החיים. כמה הייתי שמחה אם אביך יכול היה לחוות יום זה. כמה שהוא כמהה לחדשות ממך. האם היה זה בלתי אפשרי סטפן היקר? איזו שמחה זו יכלה להיות עבור אביך, לקבל חדשות ממך בזמנים קשים אלו...." היא ממשיכה וכותבת כי את הבטחתה לו ללוות את הוריו ולשמור עליהם עשתה עד שנלקחו למחנה טרזינשטט. היא מספרת כי שלחה להם מכתבים וחבילות מזון אך לא שמעה מהם עד שהגיע אליה הודעה על מותם שנה וחצי מאוחר יותר. נראה כי אביו נפטר מדלקת ריאות 3 חודשים לאחר הגיעו למחנה ב- 21.1.43 ואמו נפטרה חודשיים מאוחר יותר ב- 17.3.43.
במכתב  ווטס ממשיכה ומסבירה כי למרות שניסתה לשמור על נכסי המשפחה שהופקדו בידה הרכוש ברור נבזז וכל שנותר בידיה הוא מעט חפצים אישיים. בהמשך המכתב היא מציינת כי היא רואה מדי פעם את דודה תיאה ודוד אוסקר וזאת למרות שבזמנים הקשים לא עשה הדוד אוסקר דבר לעזור לאביו.
המכתב העיב על רוחו והוא נכנס לדיכאון. ממכתבה של עליזה אפשטיין, אשתו של ד"ר אליהו אפשטיין, אל מר מ. יובל בירושלים, ניתן ללמוד כי בזמן הקצר ששהה סטפן בוושינגטון הם התיידדו עימו. בהמשך המכתב היא מספרת כי שבוע לפני מותו האם אירחו אותו לארוחת ערב. עליזה מציינת כי היה בדיכאון בעקבות המכתב שקיבל מהאומנת שלו מוינה וכי מצב רוחו השתפר מעט במהלך הערב. סטפן סיפר להם על כוונתו לנסוע לאנגליה ב- 1.12 והם אף קבעו להיפגש שם. יומיים לאחר ארוחת הערב עבר סטפן במשרדו של אליהו והשאיר אצלו מעטפה עם מספר מסמכים פרטיים תוך בקשה ש ישמור על המעטפה עד לשובו מאנגליה. כמה ימים מאוחר יותר הוא מוצא את מותו. ב- 20 בנובמבר 1946 הוא קופץ אל מותו. נראה כי המכתב מהאומנת ווטס יחד עם ההכרה בכך שלא עלה בידו להציל את הוריו הכבידו עליו וערערו את נפשו.

דודותו באנגליה מבקשת כי יובא לקבורה יהודית בבית קברות יהודי בוושינגטון וכך גם נעשה. ד"ר אליהו אילת מטפל בכל הסידורים ומביא אותו לקבורה יהודית בבית הקברות של עדת ישראל בוושינגטון. 
בהודעה לעיתונות שיצאה ממשרדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב- 3 בדצמבר ואשר התפרסמה כחלק מידיעה בעיתון Washington Post  ב- 4 בדצמבר נאמר כי קרובת משפחתו היחידה, דודתו שבאנגליה, ביקשה כי יובא לקבורה יהודית בחסות משרדי ההסתדרות הציונית בוושינגטון.

בהלוויה השתתפו נציגים של  ההסתדרות הציונית, מועצת  החירום של האמריקאים הציונים, נשות הדסה, תנועת העבודה הציונית ותנועת המזרחי.
בהספד אמר הרב מטז " נורמן היה קורבן של חוסר רגישות העולם, שאפשר את השמדתם של שליש מעמנו ועדיין נותר אדיש למצבם הטראגי וחסר הבית של שרידי הקהילות היהודיות מעבר לים. למרות היותנו המומים מהנסיבות הטראגיות של מותו, הכבוד האחרון שאנו חולקים לו מהווה גם ביטוי לכבוד שאנו רוחשים לאחת מהנפשות הגדולות בדורנו – תיאודור הרצל."


שרידי נכדו של חוזה המדינה הועברו מארה"ב והוטמנו בירושלים ב-5 בדצמבר 2007

ההסתדרות הציונית העולמית וממשלת ישראל שאימצה את המלצת המועצה להנצחת זכרו של הרצל החליטו להטיס מוושניגטון את שרידיו של סטפן תיאודור נורמן, נכדו של בנימין זאב הרצל. השרידים הוטמנו בחלקת המשפחה בהר הרצל.

ב- 5 בדצמבר, בשעה 12:30 הוטמנו שרידי נכדו של הרצל, סטפן  נורמן, בחלקה מיוחדת המיועדת למנהיגי התנועה הציונית בהר הרצל בירושלים. יומיים קודם, ב-3 בדצמבר בשעה 10:00 בבוקר התקיים טקס לזכרו של סטפן נורמן בבית הכנסת "עדת ישראל" בוושינגטון שבארה"ב, שם היה קבור מאז 1946. לאחר הטקס הועבר הארון לישראל.

סטפן נורמן היה נכדו היחידי של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. הוא נולד בוינה ב 1918 ונשלח לפנימייה באנגליה שם למד וגדל. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא הבריטי שם שרת כקצין ב"תותחנים המלכותיים" (The Royal Artillery) במלחמת העולם השניה.
אמו של נורמן, טרודי נוימן, בתו הצעירה של הרצל ובעלה ריצ'רד הוצאו להורג במחנה ההשמדה טרזינשטט בצ'כיה.

ב -1945 ביקר נורמן בארץ ישראל עם סיום שירותו הצבאי בהודו. הביקור בארץ השאיר רושם עמוק על נורמן הצעיר אשר קרא את כתבי סבו תאודור הרצל על הרעיון להקמת בית לאומי לעם היהודי. במאמר שכתב אחרי ביקורו בארץ ישראל תאר בהתפעלות את הדור הצעיר ה"נורמלי" אשר מצא בארץ ישראל: " על פניהם זרח מבט של חופש. חשבתי על פניהם של ילדי היהודים באירופה, העצובים והצנומים, אשר ראיתי בתמונות. הללו נראו כזקנים. ועכשיו , בארץ ישראל ראיתי ילדים צעירים, שנראו כפי שילדים שמחים ועליזים צריכים להראות."
נורמן התמנה לתפקיד הנספח המדעי בשגרירות בריטניה בוושינגטון ושם גם שם קץ לחייו בהיותו בן 27, כאשר נודע לו שהוריו נספו בשואה. 

בשנה שעברה, הביאו ההסתדרות הציונית וממשלת ישראל  לקבורה בהר הרצל את שני ילדי הרצל ,הנס ופולינה, ובכך מימשו את צוואתו של חוזה המדינה.

לאחרונה פנו גורמים בקהילה היהודית בוושינגטון בבקשה לטמון את שרידי הנכד בישראל יחד עם משפחתו. ממשלת ישראל אימצה את המלצת המועצה להנצחת זכרו של הרצל והחליטה יחד עם ההסתדרות הציונית העולמית להענות לפניה מטעמים אנושיים ועל מנת להעניק את מלוא הכבוד הראוי לבנימין זאב הרצל ולפועלו הציוני.

בזאת נסתיים איחודה של משפחת הרצל בחלקת הקבורה המיוחדת בהר הרצל שבירושלים.

בטקס ההטמנה נשאו דברים השר לענייני תפוצות, יצחק הרצוג, יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, זאב בילסקי ויו"ר המועצה להנצחת זכרו של הרצל, ד"ר דן פוליסר.


תחנת ביניים פלשתינה
סטפן תיאודור נורמן

עם מותו בטרם עת של תיאודור הרצל בשנת 1904, בגיל 44, ומותה של אלמנתו בת ה-39 יוליה כעבור שלוש שנים, נותרו שלושת ילדי הזוג  פאולינה, האנס וטרודה יתומים עוד בשנות העשרה לחייהם. מעתה ואילך הייתה דרכם רצופה במשברים ובתחלואים פיזיים ונפשיים. פאולינה הבת הבכורה, נפטרה בסנטוריום בבורדו בשנת 1930, בגיל 40, ואחיה הנס שלח יד בנפשו יום לאחר מכן. השניים היו ערירים במותם; היחידה שהמשיכה את שושלת הרצל היתה טרודה, אשר התחתנה עם התעשיין היהודי ריכארד נוימן בשנת1917, וכעבור שנה ילדה בן בשם סטפן תיאודור. למרות הקשיים הכלכליים להם נקלעו בני־הזוג היה באפשרותם לשלוח את בנם ללימודים באנגליה בשנת 1933, בסיוע התנועה הציונית אשר גייסה את המימון הדרוש לכך.
לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה (האנשלוס") בשנת 1938, החל נוימן לקרוא באופן שיטתי את כתבי סבו על הציונות. מעט אחר כך כתב להוריו והציע שיגישו בקשה לאשרת הגירה לפלשתינה, מתוך תקווה ששלושתם יוכלו לחיות שם יחדיו. ברם, תכניותיו עלו בתוהו מאחר שלא עלה בידי אמו ואביו לצאת מאוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל אזרחות בריטית, שינה את שם משפחתו לנורמן, והתגייס לחיל התותחנים המלכותי כדי להילחם בהיטלר ובנאצים.
בשנת 1945, עם סיומה של המלחמה, חזר נורמן, שהגיע לדרגת סרן, ממקום שירותו בהודו לאנגליה. בדרכו עצר בפלשתינה לביקור קצר שהותיר בו רושם עז. בהמשך אותה שנה פתח בהתכתבות אינטנסיבית עם מנהיגים ציוניים, וביניהם אריה לייב יפה, ושב לביקור שני בפלשתינה. בשנת 1946 הציב אותו שירות החוץ הבריטי בוושינגטון. חודשיים לאחר שהגיע לבירה האמריקנית נודע לנורמן ששני הוריו נשלחו למחנה טרייזנשטאט ונספו שם בשנת 1943. מוכה יגון, התאבד בקפיצה מגשר שדירת מסצ'וסטס, ביום 25 בנובמבר 1946.
את המכתב המובא להלן כתב נורמן לאחר ביקורו הראשון בפלשתינה, והוא מעולם לא פורסם. תכלת מוציא אותו לאור עכשיו, בתרגום לעברית, בעקבות חקיקת החוק להנצחת זכרו, פועלו ומורשתו של בנימין זאב הרצל, ובמלאת שישים שנים לפטירת צאצאו האחרון.
 
מטוס הדקוטה נלכד בכיס אוויר, ניתר, התאזן, וניתר שוב. מסלול הנחיתה נחפז לעברנו, הופיע מתחת לחלונותינו, התיישר. המטוס בלם ברכות ונעצר, פנה, ונסע במהירות לנקודת הפיזור. האצה אחרונה של המנועים ודממה, אבל רגעית בלבד; דלת המטוס נפתחה וסרן ג'ינג'י מנומש הופיע, חייך חיוך רחב ואמר: "ברוכים הבאים לפלשתינה. אנחנו בלוד". אחרי עוד רגע כבר עמדתי, נושם אוויר צח, על אדמת פלשתינה.
הגעתי לאמצע הדרך במסעי לאנגליה. אחרי שנתיים וחצי במזרח הרחוק, זכיתי בעשרים ושמונה ימי חופשה לפני שאמשיך בשירותי מעבר לים.
מיד כשנודע לי על החופשה ידעתי שאסע בדרך האוויר: ידעתי גם שפלשתינה נמצאת בדרך. לא ידעתי כמה זמן תארך שהותי שם, אם זו תהיה עצירת תדלוק בת שעה ומחצה או יומיים־שלושה של "חניית התאקלמות". כמה קיוויתי שהאפשרות השנייה היא שתצא אל הפועל.
טיסות ארוכות הן עניין משמים. בדרך כלל אין הרבה מה לראות. אתה מבלה את זמנך בקריאה, בנמנום ובשינה. למרות הארוחות הגדולות בכל תחנת ביניים, רגעי הערוּת עוברים עליך בכרסום ולעיסה בלתי פוסקים של ביסקוויטים עבשים וממתקים קשים ודביקים.
אבל כעת, בדילוג האחרון מחבאניה שבעיראק, לא יכולתי לישון; גם לקרוא לא יכולתי; ואפילו לא לכרסם. טסנו במקביל לצינור הנפט ובמשך שעה אחר שעה התבוננתי במדבר החום שמתחתינו, כשהזמן נדמה פתאום כאילו עצר מלכת.
התרגשותי הגוברת והולכת לנוכח הביקור המתקרב בפלשתינה נמשכה ימים אחדים: אבל תשוקתי לבקר בה הייתה רבת שנים. איני יכול לומר שקיבלתי חינוך יהודי או אורתודוקסי במיוחד. גם הרעיון הציוני, למרות הקשר המשפחתי שלי אליו, מעולם לא הוחדר בי בכוח - לא בבית וגם לא אחר כך, בבית הספר או באוניברסיטה. אבל מצאתי את כתבי סבי וקראתי בהם, והם, לטעמי, מהווים חומר קריאה מרתק לכל מי שיש לו ולוּ עניין קלוש ביהדות. אותי, כמובן, הם עניינו מאוד.
מזמן גמרתי אומר לראות את פלשתינה שצמחה מן התפילות ומן המאוויים של מאות שנות גלות יהודית; שדרכה אל הריאליזם המעשי הותוותה בידי הרצל; ושכבר הפכה למציאות, מבחינה חברתית וכלכלית, ובייחוד בשלושים השנים האחרונות. תכננתי לבקר בפלשתינה אחרי סיום לימודיי בשנת 1939; אבל המלחמה שאיימה לפרוץ במשך זמן רב כל כך החלה לבסוף, וביקורי נדחה שוב בלא שייקבע לו מועד חדש. כעת נפלה לידי הזדמנות. גמרתי אומר להפיק את המרב משעותיי הספורות בארץ ישראל. האמנתי ברעיון הציוני וביעדיו; בצורך המוסרי, האתי, הכלכלי והחברתי בו, שנעשה דוחק וחשוב עוד יותר עקב ההתרחשויות בעולם ועקב הבעיות העצומות שיצרה האנטישמיות המדעית החדשה של העשורים האחרונים. ביקשתי לראות במו עיניי מעט ממה שנוצר בפלשתינה, להתרשם בעצמי מהלכי הרוח שבה ומן הפוטנציאל הטמון בה. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במהלך שעות אחדות: אבל תמיד צריך להתחיל במקום כלשהו. מאוחר יותר יזדמן לי לחזור ולערוך ביקור יסודי יותר.
בעניין אחד הייתה דעתי נחושה. לא אתן לרגשותיי לגבור עליי. הדבר עשוי לקרות בנקל למי שמלכתחילה לבו נוטה אחר רעיון מסוים, והיהודים הם עם רגשן. רציתי לראות במו עיניי ולזכור את מה שאראה.
 
לראשונה נגלתה לעיניי פלשתינה מן האוויר. במשך שעות אחדות טסתי מעל השממה המוחלטת של חצי האי ערב. סימנים לעבודת האדמה החלו להופיע ככל שהתקרב מטוסי אל עמק הירדן. אחרי שטסנו מעל הנהר המתעקל, המתפתל, הלכו הסימנים האלה והתרבו. אבל הריקנות הכללית עדיין שלטה בשטח. ירושלים שכנה כשלושים מיילים דרומה, בין גבעות סלעיות. כשהתחלנו להנמיך הופיעו הים, מישור החוף והעיר הגדולה תל אביב. כעת נראו כפרים רבים, יישובים מסודרים ומטעי הדרים שתולים בקפידה. גם עצים נגלו, ויכולתי לראות שזה לא מכבר ניטעו.

שדה התעופה הגדול של לוד השתרע מתחתינו, ועטרת מטעים סביבו. נחתנו בפלשתינה - לחנייה בת יומיים!
ברגע שנותרתי לנפשי תפסתי טרמפ לתל אביב. נסענו על כבישים סלולים היטב ובמהרה הגענו לפאתי העיר וראינו שלט רחוב ראשון בעברית. תמרורים התרו בנהגים לנסוע לאט ולהיזהר מילדים. הבטתי סביב והנה הם היו, הילדים. הם שיחקו. כפי שילדים משחקים ברחוב אנגלי. כאן הם השתובבו ברחוב יהודי. חשבתי על אחיהם ואחיותיהם שלא הורשו לשחק ברחובות גרמניה, וטוב היה לראות את הילדים היהודים החופשיים האלה. נאמר לי שהנוער היהודי בפלשתינה ידהים אותי. הם בהירים, חסונים ונאים. לכן ידעתי למה לצפות: אבל כשראיתי אותם היה בזה משהו חדש בכל זאת. חותם של חירות היה טבוע בילדים האלה. לא היה אפשר לטעות בו, בחזוּתם, בעיניהם. לא ידעתי מי הם; ילדי פועלים בלי ספק, שכן הייתה זו שכונת פועלים. ייתכן שנולדו בפלשתינה - צברים, כפי שמכנים אותם - וייתכן שהגיעו זה לא מכבר. מכל מקום, החירות ניכרה בהם. חשבתי על הילדים היהודים הכהים, החולניים, העגומים של אירופה. ראיתי תמונות של פניהם הצעירים, אשר נשאו תווים של גברים ונשים זקנים, ואילו כעת ראיתי את הזאטוטים האלה שיכלו להיראות שוב כמו ילדים.
צעדתי אל תוך העיר. בכרך היהודי הזה הכל וכולם יהיו יהודים: הכרטיסן באוטובוס, החלבן וחברי המועצה, הכובסות, הזבניות, הרופאות. כל זה ידוע לכל. ובכל זאת, ההרגשה למראה כל אלו הייתה שוב כחוויה חדשה.
הבניינים היו זקופים, פשוטים ומודרניים; הרחובות מרשימים בניקיונם. כמי שבא מן הלכלוך והזוהמה של הודו נראה לי הדבר כמעט לא־ייאמן, שכן, עדיין היה זה המזרח. ראיתי בתים ורחובות מודרניים בבומביי ובערים אחרות, אבל הם תמיד נשאו אותות של לכלוך ופסולת המאפיינים מדינות נטולות מערכת ביוב, אפילו לאחר שהותקנו בהן תשתיות כאלה. רחובות תל אביב היו נקיים.

פסעתי ברחוב אלנבי וראיתי את החנויות של כל בירות העולם הגדולות בהדרן הקדם־מלחמתי. אבל חותם המלחמה ניכר בהן אף הוא, למרבה הצער. הוא ניכר במחיריהן.
פתאום הגעתי לים. שוטטתי לאורך הטיילת מכיכר סר הרברט סמואל ועד לכיכר לונדון ומצאתי את אחד החופים המקסימים ביותר שראיתי מעודי. לאורכו ניצבו תחת כיפת השמיים עשרות בתי קפה ומסעדות. יפו הוסיפה רקע ציורי והזכירה שבכל זאת מדובר בארץ עתיקה; נוטה היית לשכוח זאת בתל אביב.
טיילתי סביב במשך רוב היום ומפעם לפעם התיישבתי באחד מבתי הקפה הרבים שבשדרות העיר. התבוננתי בחיים הרוחשים בכרך שלפניי; ראיתי גם קלסתרים אירופיים נוגים רבים.
פניהם העצובות של היהודים! ילדים עגומי מבע לא ראיתי: טיפלו בהם היטב; אולי הם שכחו. אבל בפניהם של המבוגרים יותר ניכר עדיין צלה של אירופה. היו אלו העקורים, שבעצב יישאו עמם את הצל הזה במשך שארית חייהם. גופם אולי חופשי כעת, אבל נפשם לא תמצא באמת את המנוחה. אי־אפשר להשפיל בני אדם בוגרים עד מעבר לנקודה שבה הם פוסקים להיות אנושיים, ואז לצפות שיחלימו לחלוטין. אבל כל זה בר־חלוף. עצבותם תמות עמם וזרעם לא יישא את אותותיה. שכן בקלסתריהם של היהודים הצעירים בפלשתינה חקוקה עוצמה שקטה של אישיות ותכלית שכמותה לא ראיתי מעולם. פניהם המדושנים של יהודי אנגליה נראו דקדנטיים לעומתה. היהודים והיהודיות הצעירים הללו, בין אם נולדו בפלשתינה ובין אם הצליחו להשתחרר משלשלאות אירופה, היו חזקים. ובקרבם נשבה רוח החירות.
לעמים מאושרים, כמו האומה האנגלית או האמריקנית, חירות כזו היא זכות מלידה; עבור היהודים אין הדבר כך. אבל כאן בפלשתינה, כשהבטתי בהם בעין בלתי משוחדת ואפילו ביקורתית, יכולתי לראות זאת. אפשר לשמוע על דברים כאלה ולקרוא עליהם - ואפשר לשמוח בהם; אבל כדי להבין את מראה החירות הזה עליך לראותו במו עינייך. רק אז תדע את משמעותו. יהודי העולם הם עם ישן נושן, אבל יהודי פלשתינה הם צעירים - העם הצעיר ביותר בעולם. הם לא היו נטולי דאגות. הם מתמודדים עם בעיות גדולות וקשות, ובלבם הם נושאים את זכר גורלם של בני־עמם באירופה, גורל שעולם אדיש הולך ושוכח במהירות. אבל הם צעירים וחזקים, יהודי פלשתינה, והם נכונים מאוד לשאת בנטל הבעיות הללו; הם לעולם לא ישכחו את אחיהם ואחיותיהם היהודים. אין ביכולתם להעיר את המתים. אבל הם יכולים לסעוד, ואמנם יסעדו, את החיים. את זאת הם נחושים לעשות בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם.
אחר הצהריים חלף ולילה ירד על העיר היהודית. אורות נדלקו בכל מקום ומוסיקה בקעה ממאה בתי קפה ומסעדות, ברים ומועדונים. הטיילת נראתה קסומה. התערבבו כאן זו בזו מנגינותיהן של עשרות אומות. מוסיקת הסווינג של אמריקה נמהלה בנעימוֹת רוסיות סנטימנטליות, הצ'רדאש הלוהט של הונגריה בוולס הווינאי הנמרץ. רסיסי בטהובן עלו מפסנתר בקומת קרקע. היו ריקודים, רחש של אלפי שיחות וצחוקן של נשים. תל אביב הייתה עליזה ומקסימה ובנותיה יפהפיות. היום היה חם, אבל כעת היה קריר, והים הגלי היה נקי וניחוחו נעים.
 
השכם למחרת עליתי על הכביש, לכיוון ירושלים. עברנו דרך הערים העתיקות לוד ורמלה ונסענו לאורך מיילים אחדים בשטח מישורי, לפני שהתחלנו לטפס במעלה אותן גבעות סלעיות ושוממות לעבר הבירה. בכפרים ובעיירות שבדרך ראיתי בתים גדולים ונאים של אבן לבָנה. תחנות משטרה נראו כמצודות בזעיר אנפין, מוקפות גדרות תיל ובנויות לתלפיות עם חלונות קטנים שנחסמו בסורגים כבדים.

חברתי לאחד מעמיתיי לטיסה, סגן בחיל האוויר המלכותי. יחד הלכנו לעיר העתיקה. מצאנו לנו מדריך, יהודי מזדקן. הוא נולד בעיר הזאת וחי בה כל ימיו. במומחיות הוליך אותנו בסמטאות הבזאר הצרות והצפופות והצביע על אתרים היסטוריים עתיקי יומין. פרדים חלפו על פנינו, צייתנים ואדישים להמון הנדחק. הנה כאן היה המזרח האמיתי; יכולנו לצעוד דקות ארוכות ולראות רק אנשים לבושים באותם בגדים שלבשו אבותיהם במשך מאות שנים. ההרגשה שיצאת מן המאה העשרים וחזרת אל העבר הייתה שלמה וחזקה יותר משחשתי אי פעם, אפילו בכפרי מרכז הודו. יהודים וערבים חיו יחדיו בקרבה הדוקה, כפי שחיו במשך מאות שנים, וגם נראו דומים. בצפיפות הזאת דומה שלא נותר מקום למחלוקות אידיאולוגיות, חברתיות ופוליטיות.
בשמש הצהריים עמדנו לרגלי כותל הדמעות, שהתנשא הרחק מעל ראשינו במרחב ובזמן. יהודים רבים לאינספור הגיעו לכאן לאורך הדורות, בכו והתנחמו. אל תוך אלפי סדקיו נתחבו תפילותיו של עמנו.
מעולם לא הייתי יהודי דתי, אבל הדרו המלכותי השקט של הכותל ריגש אותי עמוקות, וראיתי שהשפיע גם על ידידי הגוי. ניסיתי להסביר לו את משמעותו. בשעה זו של היום היו שם אנשים ספורים. גברת זקנה בכתה חרש בעודה מתפללת סמוך לכותל. נערה כפרית מוצקה עמדה סמוך אלינו ונישקה את האבן צרובת השמש בעדינות עצומה. היא צעדה אחורנית ונראתה כאילו אינה מסוגלת להיפרד. ולמרבה הפליאה, בבן־לווייתי ובי התעוררה אותה תחושה עצמה. עזבנו לאט וכמעט באי־רצון, והעפנו לאחור מבט נוסף ועוד מבט. היססנו להיפרד מ"מראה כה מרגש בתפארתו".*

הותרנו מאחור את העיר העתיקה והלכנו להתבונן בזו החדשה. רוב בתיה היו גדולים ומרווחים, בנויים מאותה אבן לבנה וגסה שראיתי בדרכי באותו בוקר. קווי הבניינים היו מכובדים ושילבו יפה בין הציביליזציה המזרחית הישנה לתרבות המערבית המודרנית. בשכונת המגורים רחביה, הרחובות היו רחבים וחסו תכופות בצלם של עצים.

רציתי לראות משהו המייצג במיוחד את היזמה ואת ההשתדלות היהודית, ושמחתי מאוד כשמועדון השירות היהודי ארגן לנו ביקור בבית החולים הדסה. נסיעה קצרה הביאה אותנו אל הר הצופים, שעליו שכנו בנייניהם היפים של האוניברסיטה ושל בית החולים. התקבלנו בידי המזכיר ושמענו מפיו על תולדות בית החולים הנהדר הזה. הוא נבנה בידי הארגון האמריקני הדסה, ונמנה עם בתי החולים הטובים בעולם.
ראינו מטבחים מבהיקים מניקיון, מאובזרים במתקנים החדישים ביותר להכנת מזון ולהגשתו, אחיות עליזות, מתמחים לבושים לבן ומחלקות מרווחות ומאווררות. עמיתי, שידיעותיו ברפואה עלו הרבה על שלי, שוחח על עניינים טכניים, וניכר שהתרשם ביותר. ראינו את מחלקות היולדות, עם שורות של תינוקות זעירים ורדרדים מאחורי חלון זכוכית עצום. אבות עמדו מולו והשמיעו את קולות ההֶמיה שנשמעים זהים בכל שפה, בעוד אחיות יעילות הגישו את צאצאיהם למבטם הבוחן. נלקחנו אל חדר ההמתנה לאבות המיועדים, שבו היו כסאות נוח ושפע של מקום לצעוד בו הלוך ושוב. סופּר לנו שתמיד מצוי רופא בכוננות כדי להגיש עזרה ראשונה להורים הגברים שנתקפים חרדה מופרזת.
דלתות בית החולים פתוחות בפני כולם, פרט לעשירים מאוד: אלו חייבים לפנות למרפאות או לבתי הבראה פרטיים. החולים משלמים לפי יכולתם, והעניים פטורים כמובן מתשלום. בית החולים מקבל את כל החולים בלא הבדל דת או גזע. נשים ערביות, שהורגלו לאורך הדורות ללדת בביתן בלא עזרה רפואית, מיאנו תחילה לבוא; אבל היום, מששמעו על פלאי הרפואה המודרנית, הן מגיעות במספרים גדלים והולכים. ראיתי נשים ערביות בנות כל המעמדות בחלקים שונים של בית החולים. נוכחותן של הנשים הללו הותירה בי רושם עז. קוראים היום הרבה כל כך על הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין היהודים לערבים. בבית החולים היהודי הזה, בהצנע ובלי רעש, היו הפציינטים רק אנשים חולים שיש לרפאם, והפערים היו כלא היו.
נאלצנו לעזוב את ירושלים מוקדם אחר הצהריים כדי להתייצב חזרה ביחידה שלנו; אבל עם שובנו למחנה גילינו שנכון לנו עוד יום אחד בפלשתינה. 
 
חזרתי לירושלים השכם למחרת, כיוון שהיה עוד הרבה כל כך שרציתי לראות. יותר מכל, רציתי לבקר בחדר בעל משמעות עצומה ליהודים בכל רחבי העולם, ובפרט ליהודי פלשתינה, ושאותי עניין באופן אישי: חדרו של תיאודור הרצל בווינה, שממנו פעל למען הציונות. הוא הועבר בשלמותו לירושלים ומוקם בבניין הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל.

קשה לי לתאר את רגשותיי כשנכנסתי לחדר הזה וראיתי, לראשונה, את כל החפצים ששמעתי עליהם הרבה כל כך. ידיים אוהבות סידרו הכל - העטים, הסרגלים, הנייר הסופג על השולחן - בדיוק כפי שהושארו בווינה לפני ארבעים ואחת שנים. הבניין עצמו שוּנה מבחינה מִבנית כדי לאפשר את הוספתו של חלון הגומחה שהיה בביתו של הרצל. הספרים, השולחנות והכיסאות, כולם היו שם, והכובע שחבש בעת ביקורו בפלשתינה, שבתוכו כתב באותיות לטיניות את שמו העברי: בנימין זאב. שעות רבות יכולתי לבלות בחדר ההוא.

הראו לי את "ספרי הזהב" העצומים של הקרן הקיימת לישראל בכריכותיהם היפות. נכנסתי למרתפים שבהם נשמרים ארכיוני הרצל. ראיתי את כתבי היד המקוריים של מדינת היהודים ושל היומנים, וכתבים אחרים; תיקיות של מסמכים ומכתבים פרטיים, כולם שמורים ומטופלים במסירות ובאהבה. פגשתי את מנהל הארכיונים ועובדים אחרים במקום. מפי אריה לייבּ יפה, אותו "זקן השבט" של יהדות העולם, שמעתי סיפורים רבים על הקונגרסים הציוניים הראשונים. עמו ביקרתי באוניברסיטה העברית, ויחד עמדנו באמפיתיאטרון שבו הכריז בלפור על פתיחת האוניברסיטה היהודית הזאת והתבונַנו למרחק מיילים רבים מעבר לגבעות, אל הירדן ומעבר לו. יחדיו עמדנו ליד קברו של פינסקר. גם לו היה חזון, שפיתח באופן עצמאי, עוד לפני הרצל.

במשך מאות שנות גלות החזיקו היהודים בחזון הזה; הוא ניתן למעטים כדי לבטא את התפילה ואת החלום שהיו בלבו של כל יהודי, אם לא בראשו. כעת הלך החלום והתגשם. מדי יום, מדי שעה, הוא קרם עור וגידים. ארץ חדשה התפתחה בהדרגה מן הארץ הישנה־נושנה הזאת, והיא תמשיך לצמוח, בבטחה ובהכרח, כחלוף הזמן.
וֶן אִיהר ווֹלט, אִיסט אֵס קָיְן מֵרשֵן - אם תרצו, אין זו אגדה.
רציתם זאת, היהודים, בלבבותיכם ובנפשותיכם, בראשיכם ובגופכם, בעבודתכם, בזיעת אפכם ובדמכם, בכל הצער שבלבכם - וכן, גם בשמחתכם. וראו, אין זו אגדה.
 
תרגם מאנגלית: יניב פרקש