סטפן תיאודור נורמן
(מאי גודר)

סטפן נולד ב- 21 באפריל 1918 בצ'כוסלובקיה, בן לטרודה נוימן-הרצל ולריצ'רד נוימן.
בילדותו גדל בבית הוריו בוינה. מערכת היחסים בין הוריו היתה מורכבת מאד, בעיקר כנראה עקב פער הגילים ביניהם. אביו היה מבוגר מאימו בכמעט 30 שנה. אימו סבלה כמו אימה ממחלת נפש שהחמירה לאחר לידת בנה. לאורך כל ילדותו היא נכנסה ויצאה מאשפוזים, מאשפוזה האחרון ב- 1931 בחרה אימו לא לצאת עוד מבית ההחלמה חזרה הביתה. אביו שחס עליו, ניסה להסתיר ממנו את מצב אימו וליצור תחושת יציבות בבית. את משק הבית ניהלה הגב' ווטס (Wutz), היא ליוותה את הוריו וטיפלה באביו עד שנשלחו למחנה ההשמדה טרזינשטט,
אביו היה איש עסקים, שנע בין ביתם בוינה לעסקיו בעיירה Friedek , על גבול אוסטריה וצ'כוסלובקיה. ריצ'רד צפה במתרחש בגרמניה, ראה את עלית הנאציזם והפאשיזם והבין כי ההתנכלות ליהודים תגיע גם לאוסטריה. ב- 1933 הוא מחליט להוציא את בנו סטפן מאוסטריה והוא שולח אותו לבי"ס יהודי באנגליה. עם סיום לימודי התיכון ממשיך סטפן ללימודי משפטים באוניברסיטת קיימברידג'.

בתקופת לימודיו באוניברסיטה הקדיש זמן לקריאה ולימוד כתבי סבו.  אנשי ההסתדרות הציונית מלווים אותו לכל אורך תקופת מגוריו באנגליה. בין אנשי הקשר הבולטים ניתן לציין את ד"ר לויטרבך  ממחלקת ההסתדרות בהנהלת ההסתדרות הציונית ופרופ' ברודצקי האפוטרופוס שלו באנגליה מטעם הנהלת ההסתדרות הציונית. פרופ' ברודצקי שימש כמנהל המדיני של משרד ההנהלה הציונית בלונדון מאז 1928 בד בבד עם המשך פעילותו המחקרית. סטפן נהנה במהלך תקופת לימודיו למלגת לימודים ומחיה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית. 

כחלק מתהליכי ההתאקלמות והרצון להתאזרחות משנה סטפן את שם משפחתו מנוימן לנורמן ב- יוני 1940. באותה שנה מקבל אזרחות בריטית ומתגייס לצבא בריטניה. הוא משרת כקצין בציילון (סרי לנקה).
ב- 1945  עם סיום מלחמת העולם השניה והרגיעה הצבאית, נחשפים זוועות המלחמה ביתר שאת. סטפן בכתביו ובמאמריו מדבר על העיניים הכבויות והיאוש כפי שמשתקף בעיני הניצולים ממחנות ההשמדה ושבויי המלחמה הבריטים שחזרו מיפן. מכתביו מצטייר אדם רגיש, הומניסט בבסיסו וציוני ביחסו לישראל ולעם היהודי.
סטפן יוצא בסוף 1945 לחופשת הבראה באנגליה. מסלול היציאה לחופשה והחזרה ממנה עוברת בישראל. בזמן זה הוא כבר יודע כי שעת שחרורו מהצבא קרב. בביקוריו בארץ מארחים אותו אנשי הסוכנות היהודית. ד"ר ליוטרבך מודיע לד"ר ליאו כהן במכתב מה- 2.7.45 על ביקורו הצפוי של סטפן בארץ ומבקש ממנו לידע אותו על הגעתו בכדי שיוכל לתאם לו סיור מתאים.
בביקורו הראשון בארץ בסביבות אוגוסט 1945 הוא פוגש את לייב יפה המארח אותו בירושלים ולוקח אותו לביקור בחדרו המשוחזר של הרצל ומראה לו את היומנים המקוריים של סבו. בעקבות הביקור מתפתח קשר אישי בין השניים המשתקפת בחילופי המכתבים ביניהם.
בביקורו השני הוא מלווה ע"י ד"ר לויטרבאך. תוכנית הסיור כוללת ביקור בקיבוצים מעלה החמישה וגבעת ברנר. בערב הוא מבקר בתל אביב ובתיאטרון הבימה. ד"ר לויטרבאך מצפה לביקור זה. הוא מקווה במהלכו לחשוף את סטפן לתהליך ההתחדשות והבניה בארץ ובתוך כך לעורר בו את הרצון לחזור לארץ לאחר שחרורו מהצבא. במידה רבה הוא מצליח. סטפן חוזר מביקורו השני בארץ עם הרבה תקווה. בכתביו משתקפת ההבנה כי ישראל היא התשובה לייאוש ולכאב שנוצרו עם זוועות המלחמה. הוא מציין כי רק כאן ניתן לראות את התקווה חוזרת לאלה ששרדו את מחנות ההשמדה. הוא מסיים את מאמרו השני בהבטחה לחזור לפלשתינה ועם המשפט הבא – "אם לעזוב מקום, אומר כי חלק ממך מת אז עם החזרה אליו אתה נולד מחדש".

בעת חופשת ההבראה שלו באנגליה נערך בלונדון הכינוס הציוני הראשון מאז סיום המלחמה וסטפן משתתף בו. במכתבו ללייב יפה הוא מספר, כולו נלהב, על הרעיון לקיים את הקונגרס הבא בירושלים (הקונגרס ה- 22 מתכנס לבסוף בבאזל ב- 24-29 בדצמבר 1946).
בקרב הנהלת ההסתדרות הציונית יש רצון להביא את סטפן לארץ עם שחרורו מהצבא. ד"ר לויטרבאך אף דואג לכתוב להנהלה הציונית כי הציע במכתב לסטפן להגיע לביקור ארוך בארץ ואולי אף ימצאו לו כאן עבודה. במכתב נוסף מציע ד"ר לויטרבאך להזמינו בשם ההנהלה הציונית ועל חשבונה.  החשיבות בהבאתו לארץ היא היכולת לחדש את שושלת הרצל ולהסתייע בה לבניית המדינה ומוסדותיה.

סטפן משתחרר מהצבא ביולי 1946 וחוזר לאנגליה לטפל בנושאים אישיים. הוא כבר יודע מה עלה בגורל הוריו אך אינו מודע עדיין לנסיבות שהביאו למותם במחנה. הוא בודק את מצב נכסי המשפחה באוסטריה, ומנסה לברר מה עלה בגורל הוריו בחודשי חייהם האחרונים. בעזרת דודתו (מצד אביו )באנגליה הוא מנסה ליצור קשר עם ווטס, אומנת בית המשפחה באוסטריה. יחד עם בירור גורל משפחתו הוא מנסה לחדש קשרי משפחה ישנים. בארכיון הציוני נמצא מכתב ממנו אל גב' איצקוביץ - קהאן, בתו של יעקבס ואנה קהאן, ידידי משפחה קרובים שנספו אף הם בטרזינשטט. יעקבס קהאן היה בנקאי מכובד בהולנד וידיד קרוב של הרצל עצמו. בעקבות תקופה קצרה בה גר בישראל, נשארה בתו לגור בחיפה.
המכתב של סטפן לגב' איצקוביץ-קהאן חושף את כמיהתו למשפחה ולקשרים עם מכרים של המשפחה מלפני המלחמה, מהתקופה בה גר בבית הוריו. במכתב שכתב לה ב-  2 ביולי 1946, הוא מספר על כך שהיה בכוונתו לבקר אצלם בחיפה במהלך ביקורו השני בארץ אף דיבר על כך עם ד"ר לויטרבאך, אך הזמן הקצר שהיה ברשותו לא איפשר לו. הוא מביע השתתפות בצערה על אובדן הוריה ועל שותפות הגורל המצער שלהם. בהמשך הוא מרחיב ומספר על  ההכנות לקראת הנסיעה לתקופה ארוכה יותר לפלשתינה ומסביר כי של שנותר לו הוא רק להמתין לקבלת דרכונו ולאשרת הביקור.
מה קורה במהלך יולי ואוגוסט ומדוע הוא מחליט לקבל את המשרה בלשכה המדעית של שגרירות בריטניה בוושינגטון ולא לנסוע לפלשתינה לא ברור. מתוך חילופי המכתבים בארכיון ברור כי היה עליו לפרנס את עצמו ואולי אף לתמוך כלכלית בדודתו. כאן נותר רק לשאר כי זה היה אחד המניעים. את הרעיון לבקר בארץ הוא לא זנח, עדות לכך הוא כי מיד עם הגיעו לוושינגטון הוא יוצר קשר עם ד"ר אליהו אפשטיין (אילת) אז  נציג המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית בארה"ב ולימים השגריר הראשון של ישראל בוושינגטון.

ממכתבים של ד"ר אליהו אילת ואשתו, וממסמכים אישיים שהשאיר אצל ד"ר אילת למשמרת ידוע כי המכתב מאומנת הבית, ווטס, לו חיכה תקופה ארוכה כל כך, הגיע אליו בתחילת נובמבר 1946. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני. המכתב מזעזע בתוכנו, Wutz כותבת מתוך התרגשות רבה אך גם תוך הפניית אצבע מאשימה, האשמה שאולי ביום יום אינה נראית חריפה, אך למי שליבו דואב על אובדן חיי הוריו ועל כך שלא יכול היה להצילם, האשמה זו יכולה להיות מכאיבה ביותר. היא כותבת לו "... אינך יכול לדמיין מה הרגשתי כשזיהיתי את כתב ידך. ליבי החסיר מספר פעימות ועתה אני מודה לאלוהים ממעמקי ליבי על כי הנך בין החיים. כמה הייתי שמחה אם אביך יכול היה לחוות יום זה. כמה שהוא כמהה לחדשות ממך. האם היה זה בלתי אפשרי סטפן היקר? איזו שמחה זו יכלה להיות עבור אביך, לקבל חדשות ממך בזמנים קשים אלו...." היא ממשיכה וכותבת כי את הבטחתה לו ללוות את הוריו ולשמור עליהם עשתה עד שנלקחו למחנה טרזינשטט. היא מספרת כי שלחה להם מכתבים וחבילות מזון אך לא שמעה מהם עד שהגיע אליה הודעה על מותם שנה וחצי מאוחר יותר. נראה כי אביו נפטר מדלקת ריאות 3 חודשים לאחר הגיעו למחנה ב- 21.1.43 ואמו נפטרה חודשיים מאוחר יותר ב- 17.3.43.
במכתב  ווטס ממשיכה ומסבירה כי למרות שניסתה לשמור על נכסי המשפחה שהופקדו בידה הרכוש ברור נבזז וכל שנותר בידיה הוא מעט חפצים אישיים. בהמשך המכתב היא מציינת כי היא רואה מדי פעם את דודה תיאה ודוד אוסקר וזאת למרות שבזמנים הקשים לא עשה הדוד אוסקר דבר לעזור לאביו.
המכתב העיב על רוחו והוא נכנס לדיכאון. ממכתבה של עליזה אפשטיין, אשתו של ד"ר אליהו אפשטיין, אל מר מ. יובל בירושלים, ניתן ללמוד כי בזמן הקצר ששהה סטפן בוושינגטון הם התיידדו עימו. בהמשך המכתב היא מספרת כי שבוע לפני מותו האם אירחו אותו לארוחת ערב. עליזה מציינת כי היה בדיכאון בעקבות המכתב שקיבל מהאומנת שלו מוינה וכי מצב רוחו השתפר מעט במהלך הערב. סטפן סיפר להם על כוונתו לנסוע לאנגליה ב- 1.12 והם אף קבעו להיפגש שם. יומיים לאחר ארוחת הערב עבר סטפן במשרדו של אליהו והשאיר אצלו מעטפה עם מספר מסמכים פרטיים תוך בקשה ש ישמור על המעטפה עד לשובו מאנגליה. כמה ימים מאוחר יותר הוא מוצא את מותו. ב- 20 בנובמבר 1946 הוא קופץ אל מותו. נראה כי המכתב מהאומנת ווטס יחד עם ההכרה בכך שלא עלה בידו להציל את הוריו הכבידו עליו וערערו את נפשו.

דודותו באנגליה מבקשת כי יובא לקבורה יהודית בבית קברות יהודי בוושינגטון וכך גם נעשה. ד"ר אליהו אילת מטפל בכל הסידורים ומביא אותו לקבורה יהודית בבית הקברות של עדת ישראל בוושינגטון. 
בהודעה לעיתונות שיצאה ממשרדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב- 3 בדצמבר ואשר התפרסמה כחלק מידיעה בעיתון Washington Post  ב- 4 בדצמבר נאמר כי קרובת משפחתו היחידה, דודתו שבאנגליה, ביקשה כי יובא לקבורה יהודית בחסות משרדי ההסתדרות הציונית בוושינגטון.

בהלוויה השתתפו נציגים של  ההסתדרות הציונית, מועצת  החירום של האמריקאים הציונים, נשות הדסה, תנועת העבודה הציונית ותנועת המזרחי.
בהספד אמר הרב מטז " נורמן היה קורבן של חוסר רגישות העולם, שאפשר את השמדתם של שליש מעמנו ועדיין נותר אדיש למצבם הטראגי וחסר הבית של שרידי הקהילות היהודיות מעבר לים. למרות היותנו המומים מהנסיבות הטראגיות של מותו, הכבוד האחרון שאנו חולקים לו מהווה גם ביטוי לכבוד שאנו רוחשים לאחת מהנפשות הגדולות בדורנו – תיאודור הרצל."


שרידי נכדו של חוזה המדינה הועברו מארה"ב והוטמנו בירושלים ב-5 בדצמבר 2007

ההסתדרות הציונית העולמית וממשלת ישראל שאימצה את המלצת המועצה להנצחת זכרו של הרצל החליטו להטיס מוושניגטון את שרידיו של סטפן תיאודור נורמן, נכדו של בנימין זאב הרצל. השרידים הוטמנו בחלקת המשפחה בהר הרצל.

ב- 5 בדצמבר, בשעה 12:30 הוטמנו שרידי נכדו של הרצל, סטפן  נורמן, בחלקה מיוחדת המיועדת למנהיגי התנועה הציונית בהר הרצל בירושלים. יומיים קודם, ב-3 בדצמבר בשעה 10:00 בבוקר התקיים טקס לזכרו של סטפן נורמן בבית הכנסת "עדת ישראל" בוושינגטון שבארה"ב, שם היה קבור מאז 1946. לאחר הטקס הועבר הארון לישראל.

סטפן נורמן היה נכדו היחידי של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. הוא נולד בוינה ב 1918 ונשלח לפנימייה באנגליה שם למד וגדל. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא הבריטי שם שרת כקצין ב"תותחנים המלכותיים" (The Royal Artillery) במלחמת העולם השניה.
אמו של נורמן, טרודי נוימן, בתו הצעירה של הרצל ובעלה ריצ'רד הוצאו להורג במחנה ההשמדה טרזינשטט בצ'כיה.

ב -1945 ביקר נורמן בארץ ישראל עם סיום שירותו הצבאי בהודו. הביקור בארץ השאיר רושם עמוק על נורמן הצעיר אשר קרא את כתבי סבו תאודור הרצל על הרעיון להקמת בית לאומי לעם היהודי. במאמר שכתב אחרי ביקורו בארץ ישראל תאר בהתפעלות את הדור הצעיר ה"נורמלי" אשר מצא בארץ ישראל: " על פניהם זרח מבט של חופש. חשבתי על פניהם של ילדי היהודים באירופה, העצובים והצנומים, אשר ראיתי בתמונות. הללו נראו כזקנים. ועכשיו , בארץ ישראל ראיתי ילדים צעירים, שנראו כפי שילדים שמחים ועליזים צריכים להראות."
נורמן התמנה לתפקיד הנספח המדעי בשגרירות בריטניה בוושינגטון ושם גם שם קץ לחייו בהיותו בן 27, כאשר נודע לו שהוריו נספו בשואה. 

בשנה שעברה, הביאו ההסתדרות הציונית וממשלת ישראל  לקבורה בהר הרצל את שני ילדי הרצל ,הנס ופולינה, ובכך מימשו את צוואתו של חוזה המדינה.

לאחרונה פנו גורמים בקהילה היהודית בוושינגטון בבקשה לטמון את שרידי הנכד בישראל יחד עם משפחתו. ממשלת ישראל אימצה את המלצת המועצה להנצחת זכרו של הרצל והחליטה יחד עם ההסתדרות הציונית העולמית להענות לפניה מטעמים אנושיים ועל מנת להעניק את מלוא הכבוד הראוי לבנימין זאב הרצל ולפועלו הציוני.

בזאת נסתיים איחודה של משפחת הרצל בחלקת הקבורה המיוחדת בהר הרצל שבירושלים.

בטקס ההטמנה נשאו דברים השר לענייני תפוצות, יצחק הרצוג, יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, זאב בילסקי ויו"ר המועצה להנצחת זכרו של הרצל, ד"ר דן פוליסר.


תחנת ביניים פלשתינה
סטפן תיאודור נורמן

עם מותו בטרם עת של תיאודור הרצל בשנת 1904, בגיל 44, ומותה של אלמנתו בת ה-39 יוליה כעבור שלוש שנים, נותרו שלושת ילדי הזוג  פאולינה, האנס וטרודה יתומים עוד בשנות העשרה לחייהם. מעתה ואילך הייתה דרכם רצופה במשברים ובתחלואים פיזיים ונפשיים. פאולינה הבת הבכורה, נפטרה בסנטוריום בבורדו בשנת 1930, בגיל 40, ואחיה הנס שלח יד בנפשו יום לאחר מכן. השניים היו ערירים במותם; היחידה שהמשיכה את שושלת הרצל היתה טרודה, אשר התחתנה עם התעשיין היהודי ריכארד נוימן בשנת1917, וכעבור שנה ילדה בן בשם סטפן תיאודור. למרות הקשיים הכלכליים להם נקלעו בני־הזוג היה באפשרותם לשלוח את בנם ללימודים באנגליה בשנת 1933, בסיוע התנועה הציונית אשר גייסה את המימון הדרוש לכך.
לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה (האנשלוס") בשנת 1938, החל נוימן לקרוא באופן שיטתי את כתבי סבו על הציונות. מעט אחר כך כתב להוריו והציע שיגישו בקשה לאשרת הגירה לפלשתינה, מתוך תקווה ששלושתם יוכלו לחיות שם יחדיו. ברם, תכניותיו עלו בתוהו מאחר שלא עלה בידי אמו ואביו לצאת מאוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבל אזרחות בריטית, שינה את שם משפחתו לנורמן, והתגייס לחיל התותחנים המלכותי כדי להילחם בהיטלר ובנאצים.
בשנת 1945, עם סיומה של המלחמה, חזר נורמן, שהגיע לדרגת סרן, ממקום שירותו בהודו לאנגליה. בדרכו עצר בפלשתינה לביקור קצר שהותיר בו רושם עז. בהמשך אותה שנה פתח בהתכתבות אינטנסיבית עם מנהיגים ציוניים, וביניהם אריה לייב יפה, ושב לביקור שני בפלשתינה. בשנת 1946 הציב אותו שירות החוץ הבריטי בוושינגטון. חודשיים לאחר שהגיע לבירה האמריקנית נודע לנורמן ששני הוריו נשלחו למחנה טרייזנשטאט ונספו שם בשנת 1943. מוכה יגון, התאבד בקפיצה מגשר שדירת מסצ'וסטס, ביום 25 בנובמבר 1946.
את המכתב המובא להלן כתב נורמן לאחר ביקורו הראשון בפלשתינה, והוא מעולם לא פורסם. תכלת מוציא אותו לאור עכשיו, בתרגום לעברית, בעקבות חקיקת החוק להנצחת זכרו, פועלו ומורשתו של בנימין זאב הרצל, ובמלאת שישים שנים לפטירת צאצאו האחרון.
 
מטוס הדקוטה נלכד בכיס אוויר, ניתר, התאזן, וניתר שוב. מסלול הנחיתה נחפז לעברנו, הופיע מתחת לחלונותינו, התיישר. המטוס בלם ברכות ונעצר, פנה, ונסע במהירות לנקודת הפיזור. האצה אחרונה של המנועים ודממה, אבל רגעית בלבד; דלת המטוס נפתחה וסרן ג'ינג'י מנומש הופיע, חייך חיוך רחב ואמר: "ברוכים הבאים לפלשתינה. אנחנו בלוד". אחרי עוד רגע כבר עמדתי, נושם אוויר צח, על אדמת פלשתינה.
הגעתי לאמצע הדרך במסעי לאנגליה. אחרי שנתיים וחצי במזרח הרחוק, זכיתי בעשרים ושמונה ימי חופשה לפני שאמשיך בשירותי מעבר לים.
מיד כשנודע לי על החופשה ידעתי שאסע בדרך האוויר: ידעתי גם שפלשתינה נמצאת בדרך. לא ידעתי כמה זמן תארך שהותי שם, אם זו תהיה עצירת תדלוק בת שעה ומחצה או יומיים־שלושה של "חניית התאקלמות". כמה קיוויתי שהאפשרות השנייה היא שתצא אל הפועל.
טיסות ארוכות הן עניין משמים. בדרך כלל אין הרבה מה לראות. אתה מבלה את זמנך בקריאה, בנמנום ובשינה. למרות הארוחות הגדולות בכל תחנת ביניים, רגעי הערוּת עוברים עליך בכרסום ולעיסה בלתי פוסקים של ביסקוויטים עבשים וממתקים קשים ודביקים.
אבל כעת, בדילוג האחרון מחבאניה שבעיראק, לא יכולתי לישון; גם לקרוא לא יכולתי; ואפילו לא לכרסם. טסנו במקביל לצינור הנפט ובמשך שעה אחר שעה התבוננתי במדבר החום שמתחתינו, כשהזמן נדמה פתאום כאילו עצר מלכת.
התרגשותי הגוברת והולכת לנוכח הביקור המתקרב בפלשתינה נמשכה ימים אחדים: אבל תשוקתי לבקר בה הייתה רבת שנים. איני יכול לומר שקיבלתי חינוך יהודי או אורתודוקסי במיוחד. גם הרעיון הציוני, למרות הקשר המשפחתי שלי אליו, מעולם לא הוחדר בי בכוח - לא בבית וגם לא אחר כך, בבית הספר או באוניברסיטה. אבל מצאתי את כתבי סבי וקראתי בהם, והם, לטעמי, מהווים חומר קריאה מרתק לכל מי שיש לו ולוּ עניין קלוש ביהדות. אותי, כמובן, הם עניינו מאוד.
מזמן גמרתי אומר לראות את פלשתינה שצמחה מן התפילות ומן המאוויים של מאות שנות גלות יהודית; שדרכה אל הריאליזם המעשי הותוותה בידי הרצל; ושכבר הפכה למציאות, מבחינה חברתית וכלכלית, ובייחוד בשלושים השנים האחרונות. תכננתי לבקר בפלשתינה אחרי סיום לימודיי בשנת 1939; אבל המלחמה שאיימה לפרוץ במשך זמן רב כל כך החלה לבסוף, וביקורי נדחה שוב בלא שייקבע לו מועד חדש. כעת נפלה לידי הזדמנות. גמרתי אומר להפיק את המרב משעותיי הספורות בארץ ישראל. האמנתי ברעיון הציוני וביעדיו; בצורך המוסרי, האתי, הכלכלי והחברתי בו, שנעשה דוחק וחשוב עוד יותר עקב ההתרחשויות בעולם ועקב הבעיות העצומות שיצרה האנטישמיות המדעית החדשה של העשורים האחרונים. ביקשתי לראות במו עיניי מעט ממה שנוצר בפלשתינה, להתרשם בעצמי מהלכי הרוח שבה ומן הפוטנציאל הטמון בה. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במהלך שעות אחדות: אבל תמיד צריך להתחיל במקום כלשהו. מאוחר יותר יזדמן לי לחזור ולערוך ביקור יסודי יותר.
בעניין אחד הייתה דעתי נחושה. לא אתן לרגשותיי לגבור עליי. הדבר עשוי לקרות בנקל למי שמלכתחילה לבו נוטה אחר רעיון מסוים, והיהודים הם עם רגשן. רציתי לראות במו עיניי ולזכור את מה שאראה.
 
לראשונה נגלתה לעיניי פלשתינה מן האוויר. במשך שעות אחדות טסתי מעל השממה המוחלטת של חצי האי ערב. סימנים לעבודת האדמה החלו להופיע ככל שהתקרב מטוסי אל עמק הירדן. אחרי שטסנו מעל הנהר המתעקל, המתפתל, הלכו הסימנים האלה והתרבו. אבל הריקנות הכללית עדיין שלטה בשטח. ירושלים שכנ•